רע"א 4795/12 יוסף וינר נ. חנה שרוט ז''ל באמצעות דוד שרוט

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת , השופטת ר' ברקאי והשופט א' ואגו ) בע"א 12762-10-11 מיום 24.5.2012, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום

בבאר-שבע (השופטת מ' וולפסון ) בת"א 2162/05 מיום 7.8.2011, במסגרתו נדחתה תובענה שהגיש המבקש למתן סעד הצהרתי לפיו פסק הדין שניתן בת"א 595/92 בבית משפט השלום בבאר-שבע על ידי השופטת ח' סלוטקי , בטל מחמת מרמה.

1.

בין הצדדים התנהלה ומתנהלת התדיינות משפטית בהליכים שונים, בחלקם אף ניתנו החלטות על ידי כמה מבין שופטי בית משפט זה בהווה ובעבר. ראשיתם של ההליכים בתובענה שהגישו המשיבים בטענה כי המבקש ביצע בניה בלתי חוקית במקרקעין שבנדון. לבסוף ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (השופטת ח' סלוטקי ) בת"א 595/92 מיום 14.1.2003 בו נקבע כי על המבקש לבצע הריסה של הבניה הבלתי חוקית ולהשיב את המצב לקדמותו. מאז נקט המבקש בהליכים שונים שמטרתם להביא לשינוי תוצאת פסק הדין של השופטת סלוטקי , ללא הצלחה. בין היתר הוגשה התובענה דנן לבית משפט השלום, בה ניתן פסק הדין של השופטת וולפסון , בגדרה עתר המבקש לביטול פסק הדין שניתן על ידי השופטת סלוטקי

בטענה כי המשיבים נקטו במרמה ובפעולות פליליות באמצעות בא כוחם. המבקש ביקש להגיש ראיות בעניין זה. בהחלטת ביניים מיום 15.11.2010 נקבע כי דרכו של המבקש להציג ראיות באשר לאירועים שהתרחשו לטענתו מעל לשבע שנים מיום היווצרות העילה – חסומה. ההחלטה אושרה הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית משפט זה בהחלטת חברי השופט נ' הנדל ברע"א 587/11 וינר נ' שרוט ז"ל

(לא פורסם, 16.3.2011) שדחה את בקשת המבקש למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

2.

בערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על פסק דינה של השופטת וולפסון טען המבקש כי שגתה השופטת שכן ראיות אינן יכולות להתיישן. בית המשפט המחוזי דחה טענתו של המבקש תוך שהדגיש כי המבקש מתעלם מכך שנמנע ממנו להביא את הראיות שבנדון בשל התיישנות עילת התביעה ולא בשל התיישנות הראיות. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש מטעמים נוספים אולם לאור ההצדקה שלה טוען המבקש למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא מצאתי מקום להיזקק ליתר נימוקיו של בית המשפט המחוזי.

3.

הבקשה דנן מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי "השאלות העקרוניות החורגות מהמחלוקת בין הצדדים הם: האם יש התיישנות על ראיות, כאשר עילת התביעה לא התיישנה? אם כן מהי התיישנות זו, מה גבולותיה, ומה אורכה? בהנחה שיש התיישנות, האם ניתן למנוע חקירה נגדית לאירועים מעבר ל-7 שנים מיום הגשת התביעה?" (סעיף 36 לבקשה).

4.

כידוע, הלכה מושרשת היא כי אם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. מגבלה זו על היקף ההשגה הערעורית נועדה לאפשר ערעור ברשות בנסיבות המתאימות, אך בה בעת למנוע פגיעה בסופיות הדיון, בוודאות המשפטית וביעילות המערכתית [ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני')"

עיוני משפט ל(1) 71, 78 (2006)]. משכך, האיזון הראוי מחייב כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום בו הדיון בפני ערכאה שלישית יביאה לקידומה של סוגיה משפטית עקרונית מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים או כאשר עיוות הדין שיגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת.

5.

בדומה לחברי השופט הנדל , שדן והחליט בטענות דומות שהיו בפי המבקש, איני סבור כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ראשית , השאלה המשפטית שמעורר המבקש כלל אינה מתעוררת בנסיבות העניין, שכן – כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי – דרכו של המבקש להביא את הראיות שבנדון נחסמה לא בשל התיישנות ראיות אלא בשל התיישנות עילת התביעה. שנית , שאלת יישומם של דיני ההתיישנות על נסיבות המקרה הקונקרטי מעוררת לכל היותר סוגיות הנוגעות ליישום של דיני ההתיישנות. כידוע, אופן יישום הדין על נסיבות ספציפיות של מקרה פלוני או אלמוני אינו מצדיק, בדרך כלל, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" הניתנת במשורה.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין התייתר הצורך להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש. משלא התבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות לטובת מי מהמשיבים. ואולם, המבקש ישלם לטובת אוצר המדינה סך של 3,000 ש"ח שכן לא היה כל בסיס להגשת הבקשה דנן, שאינה אלא מיחזור טענותיו הקודמות שהוכרעו על ידי השופט הנדל . אכן, אין מניעה כי בעל דין יגיש בקשת רשות ערעור לאחר מתן פסק דין גם אם בקשה דומה לרשות ערעור נדחתה במסגרת הליכי ערעור על החלטת ביניים . ואולם, על בעל דין להפעיל שיקול דעת בטרם יחזור ויגיש בקשה לרשות ערעור וכאשר בוחר הוא לשוב ולעתור למתן רשות ערעור בהיעדר בסיס ממשי עליו להביא בחשבון גם את האפשרות כי יחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה.