רע"א 4797/08 ציון לוי קבלנים בע"מ נ. גיא ושות' עורכי דין

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא השופטת א' קובו והשופטים מ' רובינשטיין וע' צ'רניאק ) מיום 17.4.08 בע"א 1903/06, בו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' ינון ) בא' 218594/02, ונקבע כי המבקשים ישלמו למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך של 143,458 דולר בתוספת מע"מ על פי הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים.

1.

המשיבה, שותפות לניהול משרד עורכי דין גיא ושות' (בפירוק), נתנה למבקשים, חברה בע"מ העוסקת בקבלנות בניין ובעל המניות העיקרי בה ומנה להּ,

שירותים משפטיים במספר עניינים הנוגעים להליכים משפטיים נגד בנק דיסק ונט (להלן: הבנק ). הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים ביום 27.2.01 (להלן: הסכם שכר הטרחה או ההסכם ) קבע כי שכר הטרחה של המשיבה ישולם במצטבר בגין שני רכיבים: תשלום בגין הייצוג בהליכים משפטיים (סעיף 1, ו-6-8 להסכם) ותשלום נוסף שיהיה פועל יוצא מהפחתת סכום החוב של המבקשים לבנק (סעיפים 2-7).

בסופו של יום הסתיימו כל ההליכים המשפטיים בין המבקשים לבין הבנק בהסכם גישור שנחתם ביום 20.8.02 ואושר על ידי בית המשפט ביום 2.12.02 (להלן: הסכם הגישור ). על פי האמור בהסכם הגישור שילמו המבקשים לבנק דיסקונט סך של 3 מיליון דולר (כ-14 מיליון ש"ח) לסילוק חוב בסך של 55 מיליון ש"ח.

2.

בין המבקשים למשיבה נתגלעו חילוקי הדעות בקשר לתשלום שכר טרחתה של המשיבה. המשיבה טענה כי החיסכון שחסכו המבקשים הוא כ-40 מיליון ש"ח (סכום החוב בסך 55 מיליון ש"ח הופחת לסכום של 14 מיליון ש"ח). מסכום החיסכון, כך טענה המשיבה, יש לגזור את שכר טרחתה, כאמור בהסכם שכר הטרחה. המבקשים טענו מנגד כי הסכום של 55 מיליון ש"ח, שצוין בהסכם הגישור כסכום שממנו הופחת חובם של המבקשים, אינו הסכום ממנו יש לחשב את סכום ההפחתה לעניין שכר טרחתה של המשיבה, שכן סכום זה לא הוכח ומדובר בסכום שרירותי ושגוי.

נוכח האמור הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו על סך 818,000 ש"ח לתשלום יתרת תשלום שכר טרחתה (מעבר לסכום של 49,243 דולר שכבר שולם לה). במסגרת תביעתה טענה המשיבה כי בהסכם שכר הטרחה צוין כי שכר טרחתה יחושב "מסכום החוב המופיע בספרי הבנק" וכי סכום זה עמד על סך 55 מיליון ש"ח. מאחר שאין ויכוח על הסכום אליו הופחת חובם של המבקשים, הרי שהיא זכאית, כך נטען, לשכר טרחה בסך 132,700 דולר. בנוסף טענה המשיבה כי בגין ניהול ההליכים המשפטיים היא זכאית לסך של 10,758 דולר ובסך הכל לסכום של 143,458 דולר בתוספת מע"מ.

המבקשים טענו כי אין לחשב את הסכום לו זכאית המשיבה על יסוד הסכום הנזכר "כחוב בספרי הבנק" בסך 55 מיליון ש"ח, שכן הסכום לא עוגן במסגרת הליך משפטי וכי סכום זה ממילא לא היה סכום בו היו עשויים להיות מחויבים במסגרת פסק דין, אילו היה מגיע הסכסוך עם הבנק לבית המשפט. את טענתם ביקשו המבקשים לתמוך בעדותו של עו"ד אריה צוק, מי שהיה עורך דינם לפני המשיבה, אשר העיד כי הסכום שבמסמכי הבנק אינו מדויק מאחר שמדובר באמצע רבעון וכי ניתן יהיה לבדוק את הסכום המדויק רק בסוף הרבעון.

כן ביקשו המבקשים לסמוך עמדתם על עדותו של מי שייצג במסגרת הסכם הגישור את הבנק, עו"ד אורי נוי, אשר אישר כי ייעץ לבנק להסכים לסכום שנקבע בגישור מאחר שלא סבר כי ניתן יהיה לגבות מהמבקשים את הסכום המלא. בנוסף העיד המבקש 2 וטען כי סכום שכר הטרחה שלו הייתה זכאית המשיבה במקרה של פשרה הוגבל לסכום של 85,000 ש"ח. לטענתו לא היה מסכים לסכום לו טוענת עתה המשיבה.

3.

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' ינון ) קיבל בחלקה את תביעת המשיבה וקבע כי המשיבה זכאית לתשלום בסך 65,000 דולר – 15,000 דולר שנקבעו לתשלום עם חתימת הסכם שכר הטרחה, 35,000 דולר בגין חתימת הסכם הפשרה ו-15,000 דולר בשל הפחתת חובם של המבקשים מסכום של 30 מיליון ש"ח - הוא הסכום שלגישת בית משפט השלום הסכימו עליו הצדדים כסכום החוב של המבקשים לבנק. נוכח האמור קבע בית משפט השלום כי על המבקשים להוסיף ולשלם למשיבה סכום של 15,758 דולר בנוסף לסכום שכבר שילמו. בכך דחה בית המשפט את טענת המשיבה כי הסכום ממנו הופחת התשלום לעניין הסכם שכר הטרחה הוא 55 מיליון ש"ח, כפי שרשום בהסכם הגישור עם הבנק. סכום זה כך קבע בית משפט השלום "אין בו כדי להיות סכום מדוייק, מבוסס אריתמטית, שאינו מופרז מפאת הכללת ריביות מופרזות הנתמך בחוות דעת מומחים".

4.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי במסגרת ערעורה טענה המשיבה כי בית משפט השלום התעלם מטענותיה ומהראיות שהביאה בקשר עם התחייבות תשלום שכר הטרחה. עוד נטען כי לשונו המדויקת של הסכם שכר הטרחה מבחינה הבחנה ברורה בין רכיב שכר הטרחה עבור היצוג לבין רכיב שכר הטרחה עבור ההפחתה – רכיב אשר לא הוגבל בסכום. למרות האמור, כך טענה המשיבה, ולמרות שהמבקשים הודו בחובם לשלם את מלוא שכר הטרחה בגין הייצוג, קרי 85,000 דולר, קבע בית המשפט כי שכר הטרחה שחבים המבקשים בגין הייצוג יעמוד על 50,000 דולר בלבד. עוד נטען כי פסק הדין לוקה בהעדר הנמקה, הן באשר לפרשנות הסכם שכר הטרחה והן בקשר למשקל אותו נתן בית המשפט לדברי המבקשים ומי מטעמם בקשר לגובה שכר הטרחה בגין רכיב הייצוג. עוד נטען כי בית המשפט יצר למעשה הסכם חדש שמאחוריו פרשנות לה לא טען איש מן הצדדים.

המבקשים כפרו בטענות האמורות ואף הגישו ערעור שכנגד בו טענו כי המשיבה הפרה את ההסכם ביניהם. נטען כי מעשיה ומחדליה של המשיבה בבדיקת טענות הבנק עולים כדי הפרת הסכם שכר הטרחה וכי שגה בית משפט השלום כאשר לא קרא אל תוך הסכם שכר הטרחה התחייבות מכללא למתן שירותים משפטיים מקצועיים בחריצות ובנאמנות. בפרט נטען כי בפני המבקש 2 הוצג מצג לפיה הערבות האישית שלו לחוב החברה היא בגדר עובדה שאין עליה עוררין בלא שנעשתה בדיקה בנושא.

5.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה ודחה את הערעור שכנגד שמצד המבקשים. בית המשפט המחוזי קבע כי לשון הסכם שכר הטרחה מפורשת וברורה ועולה ממנה כי יש לחשב את שכר טרחתה של המשיבה כנגזרת של הפחתת חובם של המבקשים מ"סכום החוב המופיע בספרי הבנק", דהיינו מהסכום של 55 מיליון ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי משעה שלשון ההסכם ברורה ומורה באופן מפורש כי אומד דעת הצדדים היה כי רכיב שכר הטרחה בגין ההפחתה ייגזר מסכום החוב "המופיע בספרי הבנק" שומה היה על בית המשפט לקבוע כי הפרשנות היחידה והאפשרית של ההסכם היא שיש לגזור את שכר הטרחה מסכום החוב כפי שהופיע בספרי הבנק. בפרט ציין בית המשפט המחוזי כי אין בהסכם שכר הטרחה כל אזכור לבדיקות חשבונאיות או לטענה כי המבקשים לא התכוונו לסכום זה.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם מן הנסיבות החיצוניות ניתן ללמוד שיש לחשב את שכר טרחתה של המשיבה מחוב של 55 מיליון ש"ח: ראשית, מאחר שהסדר הגישור כלל את הסכום הנ"ל וכי המבקשים לא ניסו לבטלו; שנית, מאחר שבין הצדדים הוחלפו ארבע טיוטות הסכם שכר טרחה שכללו את אותו מנגנון חישוב; ושלישית, מאחר שמעדותו של עו"ד צוק עולה כי הלה לא הסתייג מריאליות החוב, כפי שקבע בית משפט השלום בשגגה, אלא הבהיר כי רק בסוף רבעון ניתן היה לחשב ביתר דיוק את הריבית הנגבית על ידי הבנק באותו רבעון. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי עדותו של מר ציון תומכת דווקא בטענת המשיבה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הסכום של 30 מיליון ש"ח שקבע בית משפט השלום, כגבול עליו הסכימו הצדדים, נמוך אף מהסכום שהיה רשום בספרי ההוצאה לפועל. נוכח האמור לעיל הבהיר בית המשפט המחוזי כי מנסיבות אלה עולה שבית משפט השלום התעלם מטענות המשיבה בעניין החוב ומלשון ההסכם הברורה.

בית המשפט המחוזי קיבל בנוסף את טענת המשיבה כי קביעת בית משפט השלום, לפיה סכום החוב לא עמד על 55 מיליון ש"ח, לא נומקה ואינה נתמכת בעדויות ואף עומדת בניגוד לעמדת המבקשים עצמם, כפי שהדבר מופיע בסיכומיהם. כן הוסיף בית המשפט המחוזי וקיבל את טענת המשיבה גם לעניין שכר הטרחה עבור רכיב הייצוג וקבע כי בגין רכיב זה מגיע למשיבה סך של 85,000 דולר בתוספת מע"מ.

אשר לערעור שכנגד – דחה בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי אין לטענות המבקשים כל רלוונטיות להתחייבויותיהם על פי הסכם שכר הטרחה, שעה שעבודת המשיבה תרמה להפחתת חובם לבנק.

סופו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי דין הערעור להתקבל וכי על המבקשים לשלם למשיבה 35,758 דולר בתוספת מע"מ.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. במסגרת בקשת רשות הערעור שבים המבקשים על טענותיהם בערכאות הקודמות. בין היתר טוענים המבקשים כי הסכם שכר הטרחה כולו הוגבל לסכום של 85,000 דולר וכן נטען כי אין לגזור את שכר טרחתה של המשיבה מהסכום של 55 מיליון ש"ח. לטענת המבקשים שגה בית משפט המחוזי כאשר התערב בפסק דינו של בית משפט השלום למרות שבפסק הדין לא נפל כל פגם ובוודאי לא פגם או אי סבירות קיצוניים. המבקשים מציינים עוד כי פסק דינו של בית משפט השלום היה מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו לאחר שמיעת עדויות, בעוד שבית המשפט המחוזי הכריע כפי שהכריע מבלי שגבה עדויות נוספות ומבלי שהתרשם ממהימנות איזה מהעדים.

לטענת המבקשים מעלה פסק דינו של בית המשפט המחוזי שתי שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה: ראשית, האם מוסמכת ערכאת הערעור להתערב בפסק הדין של הערכאה הדיונית מקום בו פסק דינה של הערכאה הדיונית מבוסס על קביעת ממצאים עובדתיים מובהקים ושיקולי מהימנות עדים; ושנית, האם לצורך פרשנות חוזה שנכרת בין שני צדדים ניתן לעשות שימוש בלשונו של חוזה אחר שנכרת בין צדדים אחרים. לגישתם של המבקשים התשובה לשתי השאלות הללו היא שלילית ולכן יש מקום להתערבותו של בית משפט זה.

10.

לאחר עיון בבקשת המבקשים על נספחיה ומבלי שנדרשתי לתשובת המשיבה מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כלל נקוט הוא בפני בית משפט זה כי בקשת רשות ערעור היוצרת "גלגול שלישי" של ההליך המשפטי, ניתנת במקרים חריגים, כאשר מעלה הבקשה שאלה עקרונית שבמשפט שהשלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין הצדדים [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)].

ברם, בקשת רשות הערעור שלפניי אינה מגלה שאלות עקרוניות המחייבות דיון נוסף, חרף העובדה כי השאלות שהעלו המבקשים הן סוגיות החורגות מעניינם הפרטני, שכן סוגיות אלה כבר נדונו פעמים רבות בבית משפט זה ומכל מקום אינן נדרשות במקרה דנן להכרעה.

ככל שמדובר בהתערבות של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, הרי הלכה ידועה ומבוססת היא כי ערכאת ערעור תמעט להתערב בממצאיה

העובדתיים של הערכאה הדיונית בפרט כשאלו מבוססים על התרשמותה מעדים [ראו לאחרונה : ע"א 9656/05

נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ ( לא

פורסם, 27.7.08)]. מכאן נובע כי טענת המבקשים היא לכל היותר טעות ביישומה של ההלכה ולא בקביעת ההלכה וטעות ביישום הלכה אינה, כידוע, עילה ל"גלגול שלישי" של ההליך. זאת ועוד – בעניין דנן מוצא אני כי בצדק התערב בית המשפט המחוזי בהכרעתו של בית משפט השלום וזאת, בין היתר, מן הטעמים הרבים עליהם עמד בית המשפט המחוזי בפסק דינו המפורט ובפרט מהטעם שלשון החוזה הייתה מפורשת באופן שלא הצריך בחינה נוספת של כוונת הצדדים [השוו :

ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ (לא פורסם, 28.1.08)].

אשר לטענת המבקשים כי אין מקום לפרש הסכם בין שני צדדים על ידי שימוש בהסכם בין צדדים אחרים, או שמא נדייק ונאמר שימוש בהסכם שעשה אחד הצדדים לחוזה עם צד שלישי – גם טענה זו אינה מגלה לטעמי עילה לדיון בעניינם של המבקשים ב"גלגול שלישי" של ההליך, בפרט מאחר שאיני מוצא מקום לשלול אפריורית שימוש בחוזה שעשה אחד הצדדים עם צד שלישי או שימוש בכל מקור פרשני אחר – כאשר לשון החוזה אינה מפורשת דיה – כדי לרדת אל שורש כוונותיהם של הצדדים. במיוחד נכונים הדברים במקרה דנן – אפילו היה צורך בבחינת פרשנותו של ההסכם – שהרי הסכם שכר הטרחה היה תלוי מלכתחילה בתוצאות ההליך שבין המבקשים ובין הבנק ולכן אך הגיוני הוא שבית המשפט יפנה אל החוזה שבין המבקשים ובין הבנק.

11.

אשר על כן הבקשה נדחית.

12.

מאחר שלא נתבקשה תשובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.