רע"א 48/05 עו"ד הדסה בן יעקב נ. בתיה לופטיג

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים שידלובסקי-אור, גל וזילברטל) מיום 30.11.04 בע"א 5401/04, שניתן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבת ים (השופטת טלגם, סגנית נשיא) מיום 4.1.00 בת"א 1099/03.

ב.המשיבה תבעה בבית משפט השלום בבת ים את שני המבקשים, עורכי דין, אשר פעלו מטעמה בגיבוש הסכם גירושין בינה לבין בעלה דאז. בכתב תביעתה טענה המשיבה, כי המבקשים התרשלו כלפיה והפרו את חובתם לייצוג מקצועי, בכך שדמי המזונות החודשיים, להם היא זכאית לאחר הגירושין מכוח ההסכם, לא הוצמדו למדד המחירים לצרכן. עוד נטען, כי המבקשת 1 – שהטיפול העיקרי בנושא הסכם הגירושין הופקד בידיה – לא דאגה לכך שהסכם הגירושין יקבל תוקף של פסק דין, להבדיל מאישורו כהסכם ממון על ידי בית המשפט. עקב כך לא היו הוראות ההסכם אכיפות כלפי חברת הביטוח באשר לביטוח מנהלים, ולמשיבה נגרמו נזקים כספיים.

ג.בית משפט השלום דחה את תביעת המשיבה. בפסק הדין נקבע, כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה, כי נמצאה רשלנות או אי מיומנות בייעוץ שניתן לה על ידי מי מהמבקשים, וכי היא עצמה היתה מעורבת, מעורה ופעילה בכל המשא והמתן שהתנהל עם בעלה דאז, ובכלל זה בסוגיית ההצמדה ובעניין תוכן הסכם הגירושין.

ד.המשיבה ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, וערעורה נתקבל. ערכאת הערעור שבה והטילה על הערכאה הדיונית לדון בשאלת הרשלנות הנטענת בעניין קבלת תוקף של פסק דין להסכם הגירושין, כמו גם בשאלות האשם התורם, ניתוק הקשר הסיבתי וסכומי הנזקים, וליתן פסק דין חדש. הערכאה הדיונית הונחתה להיזקק לנתונים העובדתיים שהונחו לפניה, כדי לקבוע אם הטיפול והייעוץ שניתנו למשיבה עמדו באמות המידה המקצועיות או שמא היו נגועים ברשלנות. זאת – תוך בחינה של טיב הייעוץ והטיפול המשפטי שניתנו למשיבה לעומת אלה שצריך היה ליתן לה, ותוך הפחתת המשקל שיוחסה מלכתחילה לשאלת מודעותה של המשיבה לנושאים שלגביהם, בין היתר, פנתה לקבלת הייעוץ והטיפול המשפטיים.

ה.בבקשת רשות הערעור בבית משפט זה נטען, כי בית המשפט המחוזי חרג בפסק דינו מן ההלכה לפיה על ערכאת ערעור להימנע במידת האפשר מלהתערב בשאלת מהימנות עדים ובקביעות במישור העובדתי של הערכאה הדיונית, וכי נושא זה הוא בעל חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. עוד נטען, כי אין להשיב את הדיון לערכאה הדיונית, שכן זו כבר הכריעה ודחתה בפסק דינה את טענת הרשלנות שהעלתה המשיבה. בנוסף, העלה בא כוח המבקשים טענות לגופם של דברים, בענייני סעיפי ההצמדה בהסכם הגירושין, אי אישור הסכם הגירושין כפסק דין, אי הוכחת הנזק, "בליעת" טענות המשיבה על ידי הסכמים מאוחרים שבהם התקשרה עם בעלה דאז בכתב, והיות עדות המשיבה עדות יחידה של בעלת דין. עוד טוען בא כוח המבקשים, כי אין לפתוח מחדש את המחלוקת מעבר לתשע שנות הדיונים שכבר התנהלו בתיק בשתי הערכאות עד עתה.

ו.(1) לאחר העיון אין בידי להעתר לבקשה. ראשית ועיקר, היא תחומה למחלוקת הצדדים ואינה מעוררת שאלות בעלות אופי משפטי העשוי להצדיק על פי הכלל הנוהג דיון בגלגול שלישי; ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור ( הדר חיפה ), פ"ד לו(3) 123. אין המדובר במהותו בנושא החורג מכך, אף אם מבקשים – מטבע בקשות בגלגול שלישי – לעטות עליו אדרת כזאת.

(2) לעיצומם של דברים, אוכל להבין למשאלתם של המבקשים, כי יושם סוף פסוק לעניין שראשיתו ב- 1986 וראשית ההליכים השיפוטיים בו ב- 1996, והמעסיק אותם לאורך שנים רבות, וככל הנראה לא יתם בטרם ימלאו לראשית המחלוקת 20 שנה. ואולם, למקרא פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא ראיתי כי חרג – כנטען – מגדרי סמכותו.

(3) אכן, בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב כשיגרה בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. דבר זה נאמר פעמים אין ספור בפסיקה, ואזכיר רק מקצת דוגמאות שהמעיין בהן ימצא אסמכתאות נוספות: למשל, ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונית , פ"ד לב(2)661, 665,663 (השופט – כתארו אז – ש' לוין); אך לעתים יעשה זאת, אמנם במקרים נדירים, אף בממצאי מהימנות ( שם ) – מה שלא אירע בענייננו. כן ראו ע"א 207/86 מגן נ' בכר פ"ד מב(4) 63, 68 (הנשיא שמגר), ע"א 523/89 קוהרי נ' מדינת ישראל פ"ד מה(ב) 142, 172-171 (השופט בייסקי); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר – בית חולים מאיר , פ"ד נא(4) 687,695 (השופטת שטרסברג - כהן). ואולם, על פי דין אין מניעה, על פי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, למתן כל החלטה נחוצה בגדרי הערעור, וסמכות רחבה היא, ו"כוללת את כל סמכותה של הערכאה הדיונית" (גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי , מה' 8, 619). יתר על כן, מצויה בתקנות אף סמכות ספציפית – אם סבר בית המשפט שלערעור כי בית המשפט הדיוני לא הכריע בנושא פלוני, כפי שאירע בענייננו, בידו להחזירו לדיון בערכאה קודמת (ורשאי הוא לנסח פלוגתות או שאלות, כשם שבמהות עשה בית המשפט המחוזי בענייננו).

(4) לניתוח סוגיית ההתערבות הערעורית בפסקי דין של ערכאה דיונית ראו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית , מבוא ועקרונות יסוד , סעיפים 198-195 בעמ' 190-187. גישה אחת הנדונה שם עניינה ההבחנה בין עובדה לחוק, שבאחרון תתערב ערכאת הערעור. גישה אחרת המתוארת שם מציגה הבחנה, באשר להתערבות, בין עובדות ראשוניות ובין מסקנות מהן, ורק באלה האחרונות יש מקום להתערב (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 233-234 (השופט – כתארו אז – אלון)); זו אינה שיטתו של המחבר לוין, הסבור כי המבחן להתערבות הוא מבחן יתרון השופט של הערכאה הראשונה, וכשאין יתרון זה קיים אין מניעה להתערבות. בענייננו, עיקר ההתערבות נוגע לשאלת המסקנות, וסבורני כי לא היתה כאן חריגה מן הכללים שבהם נוהגים בתי משפט שלערעור; ראו גם ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח נ' ישר , פ"ד מט(2) 749, 760 (הנשיא שמגר).

(5) אכן, יש מרכיב של עינוי דין בהימשכותו של תיק לאורך שנים רבות, ולצערנו יארע הדבר לעתים. במקרה דנן, גם העברה לשופט חדש בערכאה הראשונה (נוכח פרישתה של סגנית הנשיא שכתבה את פסק הדין הראשון) אינה מוסיפה נחת. ואולם, באיזון, משבחנה ערכאת הערעור והחליטה אשר החליטה בגדרי סמכותה, איני רואה מנוס מהליכה בדרך שהתוותה, ואיני סבור שיש מקום לדיון ערעורי בגלגול שלישי. חזקה על בית משפט השלום שיעשה כמיטב יכולתו לזרז את ההליכים ולסיימם בהקדם האפשרי.