רע"א 4813/99 אריה אורפלי נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין בבית משפט שלום בתל-אביב בשלושה אישומים: פציעה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים וסחיטה בכח; באישום השני עבירות דומות, כשהפעם תקיפה הגורמת לחבלה ממשית; האישום השלישי הוא שיבוש הליכי משפט. לפי הנטען בכתב האישום, תקף העורר את המתלונן פעמיים על רקע של סכסוך כספי. לגרסת העורר, המתלונן חייב לו סכום של כסף. המתלונן מכחיש את קיום החוב. בין כך ובין כך, אין ספק שצורת ה"גבייה" היא עבירה. לפי הטענה בזמן שנערך עימות בין המתלונן לעורר במשטרה, הוא איים על המתלונן בתנועת יד המכוונת לרמוז על חתך בפנים.

עם הגשת כתב האישום נתבקש בית המשפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. השופטת הנכבדה בבית משפט השלום, הגב' לידסקי, סבורה היתה שניתן להסתפק בחלופת מעצר וציוותה לשחרר את העורר בחלופה, שלדעתה הבטיחה את הרחקתו מסביבת המתלונן. היא סבורה היתה, שהעורר אינו מסוכן למישהו זולת המתלונן.

המדינה לא השלימה עם ההחלטה ועררה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת סירוטה) קיבל את הערר, משום שבין היתר, מדובר בעבירה של איום על עד. בעבירות מן הסוג הזה, בדרך כלל, אין מנוס ממעצרו של הנאשם, על מנת להבטיח קיומו של משפט. יחד עם זאת, השופטת הנכבדה ציינה בעצמה בהחלטתה, שהאיום כנראה לא היה כל כך ברור, ושראוי לקיים את הדיון במשפט בהקדם - עדיף בפגרה. היום אני שומע, שהדיון במשפט קבוע לחודש נובמבר.

אני מסכים עם עמדת המדינה ועם קביעתה של השופטת הנכבדה, שבעבירות של אלימות המלווות באיום על עדים, הכלל הוא שאין להסתפק בחלופת מעצר. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. מדובר בנסיבות שבהן האיום לא כל כך ברור. האיש בן 52, ומלבד עבירה אחת שנעברה בשנת 1991, ושעליה נענש בחתימה על התחייבות להימנע מעבירה, לא נשפט אף פעם. יש להניח, שבחרותו מעידה על זקנתו, ואני חושב שהנימוקים שציינתי, יש בהם טעם מספיק כדי לקבל את הערר; אבל לטעם הזה מצטרף עוד נימוק. השופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי ציינה, שראוי לשמוע את המשפט מייד, אפילו עוד בפגרה. עובדה היא, שהמשפט נקבע לחודש נובמבר. התקווה של השופטת לא התגשמה.

בגלל הנימוקים האמורים אני מקבל את הערר. אני מחזיר על כנה את החלטת כבוד השופטת לידסקי בבית משפט השלום בשינוי אחד: הפעם יצויין במפורש, שהעורר ישהה במשך כל הזמן שהערובות בתיק הזה תופסות, או עד למתן החלטה אחרת, בבית משפחת מלמד במושב עגור. החלטה זו נכתבה בנוכחותו של מר דן מלמד, שהיה נוכח באולם והסכים לכך. הוא קיבל על עצמו להודיע למשטרה במקרה שהעורר יפר את התנאי של מגורים בבית משפחת מלמד במושב עגור.

מותר לעורר לעסוק בעבודה בתחום המושב.

הליכי השחרור בערובה יוסדרו בבית משפט השלום בתל-אביב.