רע"א 4844/22אברהם שירם ז"ל נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 18.5.2022 (ע"א 50458-10-21, השופטות ח' קיציס , י' רוטנברג ו- מ' בן-ארי ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא מיום 28.6.2021 (ת"א 7705-09-17, השופט א' נבו ).

2.

ברקעה של הבקשה שבפני סכסוך הנוגע לירושתו של מי שהיה סבם של המבקשים 4-2 (להלן: האחים ) וחמיו של אביהם, המבקש 1. הסב המנוח נפטר ביום 12.7.2013, כשנתיים לאחר מותה של בתו, אמם של האחים (להלן: האם ).

3.

הסב ניהל מספר חשבונות בנק אצל המשיבים, בנק לאומי לישראל בע"מ ובנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק לאומי ו -בנק הפועלים , וביחד: הבנקים ). בשנת 2001 הסב צירף גם את האם לחשבונות הבנק שבבעלותו, על מנת שתשמש כמיופת כוח לפעול בהם. צירופה נעשה על דרך של רישומה כשותפה בחשבונות. כשבועיים לאחר פטירתה של האם, העביר הסב את כל הכספים שהיו בחשבונו בבנק הפועלים לחשבון חדש על שמו ועל שם בת אחרת שלו (להלן: הדודה ). כמו כן, זמן קצר לאחר פטירתה של האם, נגרע שמה בטעות מחשבונו של הסב בבנק לאומי. לימים תוקנה הטעות ושמה הוחזר כשותפה בחשבון.

4.

כחודש לאחר פטירתה של האם, הסב ערך צוואה שבה הורה כי דירתו תוקנה לדודה, וכי יתר רכושו, לרבות הכספים המופקדים בחשבונות הבנק שבבעלותו, יחולק בין ששת נכדיו (האחים ושלושת ילדיה של הדודה) בחלקים שווים. המבקשים הגישו התנגדות לקיום צוואתו של הסב בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, וזו נדחתה ביום 15.2.2016 (ת"ע 59985-12-13, השופטת נ' גדיש ). בהתאם לכך ניתן צו לקיום צוואתו של הסב.

5.

ביום 6.9.2017 הגישו המבקשים תביעה כספית נגד הבנקים, ובמסגרתה טענו כי יש לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם עקב הפרתן של חובות גילוי כלפיהם – ביחס לבנק לאומי נטען כי הופרה חובת הגילוי בכל הנוגע למחיקת האם מהחשבון וביחס לבנק הפועלים נטען כי הופרה חובת הגילוי באשר להעברת הכספים לחשבון החדש על שם הסב והדודה. נוסף על כך, ביחס לשני הבנקים יחד, נטען כי אלו סירבו להעביר למבקשים מסמכים ומידע בדבר הפעולות שביצע הסב בחשבונות, מידע שנדרש להם, לטענתם, במסגרת ניהול ההליך של ההתנגדות לצו קיום צוואה. לטענת המבקשים, התנהלות זו מצד הבנקים גרמה להם נזק כספי רב, לרבות הוצאות משפט, אובדן ימי עבודה ועוד. לצרכי אגרה, העמידו המבקשים את תביעתם על סך של 700,000 שקלים.

6.

בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע, לאחר שמיעת ראיות, כי המבקשים לא הוכיחו שנגרם להם כל נזק בשל התנהלותם של הבנקים. כהנחת מוצא, קבע בית משפט השלום כי כל הכספים בחשבונות היו שייכים לסב בלבד, וכי לאם לא היו כל זכויות בהם. ממילא, כך נקבע, לאם וליורשיה (המבקש 1 והאחים) לא היו זכויות בכספים בחשבונות הבנק, ולא נגרם להם כל נזק כתוצאה מהעברתם לחשבונות אחרים. בית משפט השלום הדגיש כי האחים קיבלו את מלוא חלקם בהתאם לצוואה, כך שלהעברת הכספים בין חשבונות הסב בבנק הפועלים ולמחיקתה של האם מהחשבון בבנק לאומי לא הייתה כל השפעה על כך. עוד נקבע כי לא נגרם למבקשים כל נזק בשל אי-העברת המידע מצד הבנקים ביחס להוראות שניתנו על-ידי הסב, וכי להתנהלות הבנקים הנטענת לא הייתה כל השלכה על עצם ניהול הליך ההתנגדות וממילא גם על ההוצאות שנגרמו למבקשים. בית משפט השלום הדגיש כי הליך ההתנגדות לקיום הצוואה לא החל עקב הוראות שניתנו ביחס לכספים, אלא על רקע החלטת הסב להוריש את הבית לדודה באופן בלעדי. בסיכומו של דבר, קבע בית משפט השלום כי המבקשים לא הצליחו להוכיח קשר סיבתי בין התנהלות הבנקים לבין הנזקים הנטענים על-ידם, ולפיכך לא נדרש לטענות שהעלו המבקשים באשר להתנהלות הבנקים לגופה.

7.

המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום, וזה נדחה מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ). בית המשפט המחוזי הדגיש, כי לא מצא להתערב במסקנתו של בית משפט השלום לפיה ההחלטה להגיש התנגדות לקיום צוואה לא הייתה קשורה בכספים שהיו מופקדים בחשבונות הבנק, אלא בהקניית הזכויות בדירה לידי הדודה. לפיכך, אף בית המשפט המחוזי סבר כי לא הוכחה עילת התביעה.

8.

הבקשה דנן מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים שעניינם מעלה שאלות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית באשר לסטנדרט ההתנהגות הנדרש מתאגידים בנקאיים, בפרט כלפי בעלים בחשבון משותף, להבדיל ממיופה כוח. כמו כן, המבקשים חוזרים, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלו בערכאות הקודמות, ובכלל זה טוענים כי הבנקים הפרו את חובותיהם מאחר שלא עדכנו אותם על פעולות שנעשו בחשבונות והובילו ל"ריקונם", תוך הסתרת מידע. המבקשים אף מעלים טענות עובדתיות שונות אשר מעידות, לשיטתם, על שגיאות שנפלו בפסקי דינן של הערכאות הקודמות.

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, אף מבלי להידרש לתשובה. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ההכרעה במקרה זה הייתה נטועה אך ורק בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים אשר נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות. כמו כן, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה תגרום למבקשים עיוות דין.

10.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות .