רע"א 485/11 ק.ה .ב שותפות מוגבלת נ. מר רון הרבט עו"ד

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' שהם ) בה.פ. 29855-03-10 מיום 14.12.2010, בה התקבלה בקשת המשיבים לעיכוב הליכים בהמרצת הפתיחה שהגישה המבקשת כנגדם, נוכח תניית בוררות המעוגנת בהסכם בין הצדדים.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

התשתית העובדתית שבבסיס הבקשה מורכבת למדיי ומשכך תובאנה העובדות ההכרחיות בלבד. כפי שעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי כמו גם מתוך עיון בבקשה שלפניי ונספחיה, המבקשת והמשיבים חברו יחד לרכישת נכס מקרקעין ברומניה. לצורך המיזם נחתמו בין הצדדים הסכמים ותוספות להסכמים. על הסכם מיום 1.5.2007 (להלן: ההסכם ) שעל בסיסו הוגשה המרצת הפתיחה חתומים מצד אחד המבקשת המכונה בהסכם "השותפות" ומצד שני המשיבים המכונים יחד ולחוד "היזם". סעיף 10 להסכם מהווה תניית בוררות בין הצדדים ולפיו:

"במקרה של חילוקי דיעות מכל מין וסוג שהוא בין הצדדים ו/או נמחיהם, בעניין הכרוך בהסכם זה או נובע ממנו ימונה בהסכמת הצדדים בורר בישראל שהינו שופט בדימוס...".

2.

בהמרצת הפתיחה עתרה המבקשת לקבלת צו למתן חשבונות כנגד המשיב 1, עו"ד רון הרבט, בו טענה כי עו"ד הרבט שימש כנאמן מכוח ההסכם ולכן הופקדו בידיו כספים בנאמנות. בתגובה, בין היתר, הגישו המשיבים בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), בטענה כי בין הצדדים קיימת תניית בוררות לפיה כל המחלוקות הנובעות מההסכם יוכרעו בבוררות. המבקשת השיבה כי על אף שעו"ד הרבט הוא צד להסכם, הרי שהתובענה למתן חשבונות אינה מכוונת כלפיו כצד להסכם אלא כעו"ד המחזיק כספים בנאמנות מכוח ההסכם ומכוח יחסי עו"ד-לקוח. עו"ד הרבט השיב כי על אף שהוא עוסק בעריכת דין הרי שבמסגרת ההתקשרות בין הצדדים הוא לא שימש כנאמן וחלקו מתמצה כצד לעסקה ככל אדם מן היישוב. מעבר לכך, טענה המבקשת כי גם אם תניית הבוררות חלה בנסיבות העניין הרי שהמשיבים אינם עומדים ביתר המבחנים הקבועים בסעיף 5 לחוק הבוררות. כך למשל טענה המבקשת כי היא פנתה לעו"ד הרבט בעבר בעניין שבנדון אך מעולם הוא לא ציין לפניה את רצונו לקיים בוררות. למצער טענה המבקשת כי קיים טעם מיוחד בעטיו אין להעביר את בירור התובענה לבוררות. עוד טענה המבקשת כי לצד סעיף הבוררות קיים בהסכם סעיף שיפוט ייחודי המקנה את סמכות השיפוט בכל המחלוקות שבין הצדדים מכוח ההסכם לבתי המשפט בעיר תל-אביב-יפו.

3.

בית המשפט המחוזי דן במבחנים הקבועים בסעיף 5 לחוק הבוררות וקבע כי הם מתקיימים בנסיבות העניין. בהקשר לטענת המבקשת כי עו"ד הרבט קיבל כספים מהשותפות בנאמנות מכוח ההסכם, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח לפניו שמדובר בהעברת כספים מכוח הסכם נאמנות שכן טענה זו לא נתמכה מכל בחינה שהיא ואף לא הוצג לפניו ייפוי כוח לפיו קיימים בין עו"ד הרבט לבין השותפות יחסי עו"ד-לקוח. עוד הטעים בית המשפט המחוזי כי כל המסמכים שהוצגו לפניו מלמדים כי מדובר בשותפות עסקית בין הצדדים, כאשר במסגרת ההסכמים ביניהם קיימת תניית בוררות המחייבת העברת כל המחלוקות ביניהם לבירור בפני בורר. איני סבור כי יש צורך לפרט את יתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע למבחניו של סעיף 5 שכן ממילא, וכפי שפורט בגוף החלטתו, קביעותיו מבוססות היטב על הלכותיו של בית משפט זה בנוגע לעיכוב הליכים מחמת קיומה של תניית בוררות. בית המשפט המחוזי הדגיש את המדיניות השיפוטית שהתווה בית משפט זה חזור והדגש לפיה כאשר קיימת תניית בוררות בדרך כלל יורה בית המשפט על עיכוב ההליכים לפניו וייתן תוקף לתניית הבוררות. בית המשפט המחוזי גרס כי מקרה זה אינו מגלה טעם מיוחד לאי עיכוב ההליכים וכי לא ניתן לסטות מהכלל בנסיבות העניין.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

4.

הטענות בבקשה שלפניי אינן שונות באופן משמעותי מהטענות שהועלו לפני בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, ובפרט נוכח קביעתי בסיפא לסעיף 3 לעיל, איני מוצא מקום לשוב ולפרט טענות אלה. אף על פי כן, ראיתי לנכון להתייחס בקצרה לשתיים מבין טענותיה של המבקשת שלכאורה יש בהן טעם מסוים: הראשונה, הטענה בדבר קיומם של יחסי נאמנות בין השותפות לבין עו"ד הרבט; השניה, קיומו של סעיף שיפוט ייחודי המקנה את סמכות השיפוט לבתי המשפט של העיר תל-אביב-יפו.

דיון והכרעה

5.

אקדים ואומר כי דין בקשת הרשות לערער להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים, מן הטעמים המפורטים להלן.

6.

כידוע, הלכה מושרשת מימים ימימה בפסיקתו של בית משפט זה היא כי רשות ערעור על פסקי דין והחלטות של הערכאה הדיונית בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (לא פורסם, 6.10.2010), סעיף 18 להחלטתי; רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט (לא פורסם, 3.1.2011), סעיף 26; רע"א 6489/09 מדובר נ' קרן קיימת לישראל (לא פורסם, 18.1.2011), סעיף 17 לחוות דעתי ]. איני סבור כי מבחנים אלו מתקיימים בנסיבות העניין. הסוגיות הנטענות בבקשה שלפניי כבר זכו למענה בפסיקתו של בית משפט זה, עליה עמד בית המשפט המחוזי.

אף על פי כן אתייחס בקצרה לשתי הטענות המוזכרות בסעיף 4 לעיל ואבהיר מדוע אין בהן כדי לבסס עילה למתן רשות ערעור.

ראשית, הכרעה בדבר קיומם או היעדרם של יחסי נאמנות בין עו"ד הרבט לבין המבקשת היא שאלה קונקרטית המתמצה בדלת אמותיהם של הצדדים דנן ולכן להכרעה בה לא תהיה כל השפעה רוחבית על צדדים נוספים.

שנית, מקרה שבו קיימת תניית שיפוט ייחודית המנוסחת בלשון גורפת כמו במקרה דנן לצד תניית בוררות שאף היא נוקטת בלשון גורפת המפנה את בירור כל הסכסוכים הנובעים מההסכם לבוררות, הוא נדיר וספק רב אם אי פעם יחזור על עצמו. נוכח נדירות נסיבות שכאלה ספק בעייני אם הכרעה בשאלה המשפטית בנוגע לקשר שבין שתי התניות נחוצה, ולכן איני סבור כי יש בה כדי לגבש עילה למתן רשות ערעור. זאת ועוד, טעם נוסף בגינו אין זה המקרה המתאים לברר את שאלת היחס שבין שתי התניות הוא הכלל המנחה לפיו משהחליטה הערכאה הדיונית לעכב את ההליכים המתנהלים לפניה ולהעביר את הדיון לבוררות, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בהחלטה זו. עיכוב הליכים כאמור הינו עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה [ראו למשל: רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל (לא פורסם, 4.10.2009), סעיף 7 לחוות דעתי].

7.

בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. הציר המרכזי בטיעוניה של המבקשת בבית המשפט המחוזי ואף בבקשה שלפניי נוגע ליחסי הנאמנות שמתקיימים לכאורה בין המבקשת לבין עו"ד הרבט. טענתה זו של המבקשת אינה נקיה מספקות. טענתה של המבקשת מתבססת על כתב נאמנות מיום 1.5.2007 החתום על ידי עו"ד רון הרבט. סעיף 3 לכתב הנאמנות מדגיש כי הנאמנות כפופה להסכם שנחתם בין הצדדים ביום 1.5.2007, בקובעו: "הכול עפ"י הסכם שיתוף הפעולה מיום 1.5.2007 המצורף לכתב נאמנות זה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו " (ההדגשה אינה במקור – י.ד.). דא עקא, שעיון בסעיף 6 להסכם מגלה באופן מפורש כי עו"ד הרבט אמנם קיבל כספים בנאמנות אך זאת לא כעורך דינה או בא כוחה של המבקשת אלא מכוח היותו אחד מיחידי היזם ותו לאו. זו הלשון בה נוקט סעיף 6 להסכם:

"במידה ויהיה צורך בתשלום מקדמה כדמי רצינות לבעל הנכס (חברת פניקס ו/או מר מנשה דלאל), ישא כל אחד מהצדדים (היזם והשותפות) בחלק מתשלום המקדמה כאמור בשיעור השווה לחלקם היחסי בחברה החדשה. מוסכם על הצדדים כי במידת הצורך תשולם מקדמה בסכום שלא יעלה על 500,000 יורו (150,000 יורו ע"י היזם ו- 350,000 יורו ע"י השותפות), מתוכם יופקד סכום של 300,000 יורו בידיו של עו"ד רון הרבט ( מיחידי היזם ) בנאמנות" (ההדגשה אינה במקור – י.ד.).

יתכן כי לעובדת היותו של עו"ד הרבט עורך דין במקצועו היה משקל בעיני הצדדים עת ביקשו להפקיד דווקא בידיו כספים בנאמנות, אך בכך אין די כדי לשנות מעמדו מאחד מיחידי היזם לבא כוחה של השותפות. לאור האמור, סבורני כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי מבוססת כדבעי ולא דבק בה כל רבב.

8.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.