רע"א 4852/05 ורסצ'ה 83 בע"מ נ. Gianni Versace S.P.A

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגן הנשיא י' זפט), בה ניתנו צווים זמניים המחייבים את המבקשת 1 (להלן - המבקשת) ליידע את ציבור לקוחותיה כי אין קשר עסקי בינה לבין המשיבה.

2.אלו הן עובדות המקרה, בקצרה: המשיבה היא חברה המאוגדת לפי דיני איטליה המייצרת ומשווקת בכל רחבי העולם מוצרי אופנה, בשמים ועוד. המבקשת, שהמבקש 2 הוא מנהלה ובעל השליטה בה, הינה חברה ישראלית העוסקת ביבוא, בייצור ובשיווק דברי הלבשה לגברים. בשנת 1985 הגישה המבקשת לרשם סימני המסחר בקשה לרישום סימני מסחר הכוללים, בוואריאציות שונות, את השם ורסצ'ה בעברית ובלועזית. בתחילה התנגדה המשיבה לרישום סימנים אלה, אך בעקבות הצהרת המבקשת כי פרט לשֵם הזהה אין כל דימיון צורני בין סימני המסחר שרישומם נתבקש לבין סימניה של המשיבה, משכה היא את התנגדותה. בסופו של דבר נרשמו סימני המסחר על שם המבקשת.

3.בשנת 2000 פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתובענה נגד המבקשת, אשר הסעד העיקרי שנתבקש בגדרה הוא צו שיאסור על האחרונה לעשות כל שימוש בסימני המסחר הנזכרים. ביסודה של תובענה זו עמדה הטענה, כי מוצריה, חנויותיה ופרסומיה של המבקשת החלו נושאים סימנים הדומים או זהים לאלו של המשיבה. במקביל, עתרה המשיבה לסעדים זמניים שימנעו מן המבקשת מלשווק את מרכולתה באמצעות אותם סימנים. בהחלטה מיום 16.4.01 התקבלה בקשה זו באופן חלקי (להלן - ההחלטה הראשונה). בית המשפט קבע, כי המבקשת אכן חותרת להטעות את הצרכנים ולנצל לתועלתה את המוניטין הרב של המשיבה. בין היתר צוין, כי המבקשת משתמשת בסימנים מוכרים המזוהים היטב עם המשיבה, מצרפת למוצריה תוויות הדומות להפליא לתוויות המשיבה, ויוצרת תדמית של קשר לאופנה איטלקית תוך שימוש במילים " Moda Italy ". עוד נאמר בהחלטה, כי עובדיה של המבקשת טוענים בפני לקוחותיה שהיא זכיינית של המשיבה בישראל. מטעמים אלה סבר בית המשפט כי נתקיימו, לכאורה, יסודות עוולת גניבת העין, וכי סיכויי הצלחתה של המשיבה בתביעתה גבוהים. מאחר שהפרקטיקות המתוארות גרמו למשיבה, כך לפי בית המשפט, פגיעה קשה במוניטין שאינה ניתנת לכימות כספי, היה הוא בדעה כי יש מקום ליתן צווים זמניים כנגד המבקשת, אם כי פחות גורפים מאלה שהתבקשו. בהסכמת המבקשת ניתן נגדה צו האוסר עליה לעשות שימוש בכמה מן הסימנים נשוא התובענה. עוד הורה בית המשפט המחוזי למבקשת להתקין במקומות בולטים בחנויות שבבעלותה שילוט שיעמיד את הלקוחות על כך שאותן חנויות אינן קשורות בדרך כלשהי למשיבה, ושהסחורה הנמכרת בהן אינה מתוצרתה. שני הצדדים השיגו על החלטה זו בפני בית המשפט העליון (רע"א 3579/01, רע"א 5092/01). המבקשת ביקשה לערער על הוצאת הצווים כלפיה, ואילו המשיבה קבלה על כך שלא ניתנו לה הסעדים להם עתרה במלואם. שתי בקשות רשות הערעור נדחו על ידי בית משפט זה.

4.בחודש פברואר בשנה הנוכחית הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון מחדש בסוגיית הסעדים הזמניים. עילת הבקשה הייתה שינויים נטענים בהתנהלותה של המבקשת אשר חייבו, אליבא דמשיבה, את הרחבת הצווים שניתנו. בית משפט קמא קיבל את גרסתה של המשיבה כי חל שינוי בנסיבות. לדבריו, הוכח שהמבקשת משתתפת בתצוגות אופנה ומפעילה אתר אינטרנט בעשותה שימוש בשמה, וכל זאת מבלי לציין שאין קשר בינה לבין המשיבה. בית המשפט שוכנע, כי במצב הדברים שנוצר אין די בסעדים שניתנו בהחלטה משנת 2001 כדי להגן על המשיבה מפני עוולת גניבת העין ולמנוע הטעיה של ציבור הצרכנים. על כן נצטוותה המבקשת להוסיף הבהרה בנוסח שהובא בהחלטה הראשונה, בשינויים המחוייבים, באתר האינטרנט שלה, כמו גם בכל פרסום יזום הנעשה על ידה בכל סוגי המדיה. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, העוסקת במספר עניינים לגביהם הוריתי למשיבה ליתן התייחסותה, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות. המבקשת משליכה את עיקר יהבה על הטענה, כי לא ניתן לתבוע אותה בגין עוולת גניבת העין משהיא עושה שימוש בסימני מסחר הרשומים על שמה. מסקנה זו מתחזקת, לשיטתה, לנוכח העובדה שהמשיבה הייתה מודעת להגשת הבקשה לרישום הסימנים ואף התנגדה לה בתחילה, אלא שהתנגדות זו הוסרה. המבקשת מדגישה, כי סימני המסחר נרשמו בלא שצורת הכיתוב של השמות המוגנים על ידם הוגבלה בכל דרך שהיא. עוד מוסיפה היא, כי התקופה בגדרה ניתן היה לעתור לביטול סימני המסחר חלפה זה מכבר, וכי במשך שנים רבות לא נקטה המשיבה שום פעולה שיש בה כדי להביא להפסקת השימוש בסימנים או להצרת גבולותיהם. מן האמור עולה, לעמדת המבקשת, כי המשיבה ויתרה על כל טענותיה ביחס לניצול סימני המסחר, וכי תביעתה נגועה בהתיישנות, או למצער בשיהוי. טענות אלה אינן יכולות לסייע בידי המבקשת. ברקע ההחלטה הראשונה, כפי שהובהר בה, עמד שינוי נסיבות לעומת מצב הדברים שהתקיים בעת שהתנהלו ההליכים סביב רישום סימני המסחר. כאמור, המדובר בכך שהסימנים בהם השתמשה המבקשת, אשר באותה תקופה היו שונים מבחינה צורנית לעומת אלו של המשיבה, הפכו עם השנים יותר ויותר דומים להם. מטעם זה הכיר בית המשפט בהצדקה העקרונית למתן סעדים זמניים כנגד המבקשת חרף העובדות שהזכירה, ועמדתו אושרה בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידה. טיעוניה של המבקשת השוללים מדעיקרא את עילת התביעה הועלו כבר בעבר, ולא נתקבלו על ידי שתי הערכאות. אין לפתוח שאלה זו לדיון מחודש בגדרו של ההליך הנוכחי, העוסק אך בהרחבת היקף תחולתם של הצווים.

6.אף יתר השגותיה של המבקשת אינן מגלות עילה להתערבות בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור. הטענה, כי דין ההחלטה להתבטל משום שהעניקה למשיבה סעדים שכלל לא ביקשה, מעוררת פליאה. המבקשת אינה יכולה להלין על כך שבית משפט קמא נזקק לעיקרון המידתיות ונתן צווים הנופלים בחומרתם במידה משמעותית לעומת אלו להם עתרה המשיבה, שעניינם הטלת איסור מוחלט על עשיית שימוש בסימני המסחר, שינוי שמה של המבקשת והעברת הזכויות באתר האינטרנט לבעלות המשיבה. אף בטענה לפיה לא הוכח כי חל שינוי בנסיבות מאז ההחלטה הראשונה אשר הצדיק עיון חוזר בה, לא מצאתי ממש. די בכך שהערכאה הדיונית קבעה כממצא עובדתי שאמנם התרחש שינוי נסיבות כאמור, על מנת שבית המשפט שלערעור לא יידרש לטענה זו. יתרה מכך, אף אם לא היה חל שינוי בנסיבות, עדיין לא היה שולל הדבר בהכרח את מתן הצווים הנוספים. במקרים מתאימים, יכול בית המשפט לעיין מחדש בהחלטת ביניים שנתן אף בלא שינוי נסיבות (ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי , פ"ד נו(4) 505, 508). בענייננו, אפילו אם לא נשתנו באופן מהותי התנאים הנוגעים להתנהלות בעלי הדין וליחסים ביניהם לאחר ההחלטה הראשונה, רשאי היה בית משפט קמא לקבוע, כי אין די בצווים שניתנו במסגרתה. אכן, נראה כי הסעדים נשוא בקשה זו נחוצים כדי לצמצם במידה מספקת את ההטעיה הצרכנית המבוצעת, לכאורה, על ידי המבקשת. בפרט, באשר לטענת המבקשת כי אתר האינטרנט שלה היה קיים כבר בזמן ההחלטה הראשונה, ניתן לומר כי העלייה בהיקף השימוש באינטרנט בקרב הציבור בשנים האחרונות עולה כדי שינוי נסיבות המצדיק את החלת הצו בהקשר זה. טענה נוספת שבפי המבקשת הינה, כי יש לזקוף לחובת המשיבה את העובדה שהגישה מספר פעמים בקשות לדחיית מועדי הדיון בתיק העיקרי. ואולם, דברי המשיבה ביחס לנקודה זו, כי הבקשות נבעו מסיבות ענייניות והוגשו בהסכמת המבקשת, וכי זו הגישה בעצמה מספר בקשות דחייה, הניחו את דעתי.

7.מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה של המשיבה. טענתה של המבקשת כאילו לא הוכח שהמשיבה נהנית ממוניטין בישראל מוטב היה לה אילולא נשמעה, ודומה כי אין צורך להרחיב בסוגיה זו. מתוך מגוון השמות העשויים להתאים לבית עסק המתמחה בתחום ההלבשה בחרה המבקשת לאמץ לעצמה שם של יצרנית אופנה המפורסמת בכל העולם, אשר קרויה על שם מעצב האופנה הנודע שהקימהּ. ברי, כי אין מדובר בצירוף מקרים גרידא. מעשיה של המבקשת עלולים, בסבירות גבוהה, להביא להתעשרותה על חשבון המשיבה. כמו כן, הרושם הנוצר כאילו המוצרים הנמכרים על ידי המבקשת, ששונים בסוגם ובטיבם מאלו של המשיבה, הינם מתוצרתה של האחרונה, עלול לגרום לפגיעה במוניטין שלה. נזקים אלו אינם ניתנים לכימות, ומשכך ישנה הצדקה למנעם מראש. מנגד, נראה שהפגיעה במבקשת כתוצאה ממתן הצווים תהא פחותה. המבקשת עצמה גורסת כי יש לה מוניטין עצמאי בלא כל קשר למשיבה, כי הבגדים המשוּוקים על ידה נבדלים בטיבם ובמחיריהם לעומת אלו של המשיבה וכי לשתי החברות קהלי יעד שונים. אם אכן כך הדבר, לא ייגרם למבקשת נזק ניכר אם היא תחויב לבדל עצמה מן המשיבה על מנת להקטין עוד יותר את הסיכון להטעיה ולבלבול ביניהן. יוער, כי המבקשת לא הצביעה על נזקים כלשהם מהם סבלה עקב ההחלטה הראשונה, אשר בענייננו מדובר, כזכור, אך בהרחבה שלה. מאותם טעמים, קרי, מאחר שלא צפויה להיגרם למבקשת פגיעה משמעותית כתוצאה מן הסעדים המבוקשים, אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בהחליטו שלא להתנות סעדים אלה בהפקדת ערובה. נוסיף, כי גם במסגרת ההחלטה הראשונה, שאושרה בבית המשפט העליון, לא הורה בית המשפט למשיבה להמציא ערובה. לבסוף, בנסיבות העניין איני רואה לנכון להתערב אף בשיעור הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין שנפסקו לחובת המבקשת.

8.אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.