רע"א 486/03 ג'סאר שריף מוחמד נ. ותד אמנה

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר), לפיה ניתן צו מניעה זמני כנגד המבקש.

המשיבה 1 היא אלמנה כבת 72 שנה, תושבת הכפר ג'ת. בבעלותה נמצא מגרש בכפר. המבקש הוא איש עסקים, אשר תר אחר נכס מקרקעין עליו יוכל לבנות מרכז מסחרי. למטרה זו הוא כרת עם המשיבה הסכם לפיו היא מכרה לו את החלקה תמורת סכום של 160,000 ₪ אותם היא כבר קיבלה. המבקש הסכים לדרישת המשיבה 1, כי שטח בהיקף של 500 מ"ר מהקרקע שנרכשה יוקצה לבית העלמין הגובל בחלקה. המשיב 2, בנו של המבקש ועורך דינו, מסר למשיבה התחייבות בכתב שכך יהיה. לאחר שנודע למבקש כי בדעת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה להפקיע חלק אחר מהקרקע אותה רכש, הודיע הוא למשיבה 1 כי אין בכוונתו להקצות לבית העלמין חלק כלשהו מהקרקע.

בעקבות הודעה זו, הגישה המשיבה 1 לבית המשפט המחוזי תובענה על דרך של המרצת פתיחה בה היא מבקשת להצהיר על בטלות ההסכם או להצהיר על כך שמתוך שטח החלקה יש להפריש או להעמיד לרשות בית העלמין שבכפר, שטח של 500 מ"ר. בד בבד עם הגשת התובענה, הגישה המשיבה 1 בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור, עד למתן הכרעה בהמרצת הפתיחה, את העברת החלקה לאחרים ו/או ביצוע עבודות בה.

בית המשפט קמא נענה לבקשה לאחר שמצא כי לכאורה יש ממש בטענות המשיבה 1. בית המשפט קבע שהואיל וטענותיה של המשיבה 1 נסמכות על התחייבות בכתב החתומה על ידי המשיב 2, אין לומר שאין סיכוי של ממש שבסוף ההליך העיקרי תזכה המשיבה 1 באחד מהסעדים אותם היא מבקשת. לכן הוצא צו המניעה המבוקש, כנגד ערבות בסך 400,000 ש"ח להבטחת הנזקים שאפשר שייגרמו למבקש. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

2.המבקש סבור כי שגה בית המשפט קמא בקבלו את בקשת המשיבה 1. לשיטת המבקש, בחוזה המקורי שנחתם בינו לבין המשיבה 1 לא הותנתה העברת הקרקע אליו בויתור על חלק ממנה לטובת בית העלמין. לכך, טוען המבקש, הייתה מודעת המשיבה 1. לפיכך, הטענות שמעלה היא היום הן בגדר עדות בעל פה כנגד מסמך כתוב, וסיכויי הצלחת תביעתה קלושים הם. המבקש גם מדגיש כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, בשל שכבר השקיע כספים רבים בקידומו של פרוייקט הבנייה על המקרקעין, אותו הוא מתכנן.

המשיבה 1 תומכת בהחלטת בית המשפט קמא. היא סבורה כי הצליחה להוכיח בבית המשפט קמא קיומה של ראיה לכאורה לזכותה הנטענת בהמרצה שהגישה. לעניין מאזן הנוחות, גורסת המשיבה 1 כי אי מתן הצו הזמני עלול לגרום לה לנזק בלתי הפיך.

3.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה שהוגשה עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. בבואו להעניק סעד זמני שוקל בית המשפט שני עניינים: את סיכויי התביעה העיקרית ואת מאזן הנוחות בין הצדדים. המבקש לא הצליח להצביע על כל עילה שתצדיק התערבות בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא בדבר התקיימות ראיות לכאורה לטענות המשיבה 1 בתביעתה העיקרית. את הטענות שהעלה לפניי המבקש כנגד טענות המשיבה בתביעה שהגישה נגדו, עליו להעלות כשייערך הדיון בתביעה העיקרית. בשלב זה, איני קובע דבר לגופן של טענות אלה.

אשר למאזן הנוחות, סבור אני כי צדק בית המשפט קמא בהכריעו כי זה נוטה לטובת המשיבה 1. אם לא יינתן הצו, עלול להיווצר מצב בו במידה שהמשיבה 1 תזכה בתביעה העיקרית לא ניתן יהיה להעניק לה את הסעד המבוקש על ידה. מנגד, הערבות שנתנה המשיבה 1 בהתאם להחלטת בית המשפט קמא מבטיחה, שהמבקש יפוצה בגין הנזק שעלול להיגרם לו ממתן הצו, במידה שהוא יהיה זה שייזכה בתביעה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה 1 בסך 10,000 ש"ח.