רע"א 4870/14 עלי אבו ג'לדיאן נ. מדינת ישראל משרד הביטחון

1.

המבקש הגיש לבית משפט השלום בבאר שבע תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מהתפוצצות נפל תחמושת בה עושה צה"ל שימוש בשטח המכונה "שטח המצרר" והמצוי בתוך שטח אש בסמוך לבסיס הצבאי "שבטה" שבנגב.

בית משפט השלום (כב' השופט ע' רוזין ) קיבל את התביעה וחייב את המשיבים (למעשה מדובר במשיבה אחת, היא מדינת ישראל; להלן: המדינה ) בפיצוי המבקש בסכום כולל של כ-850,000 ש"ח. באשר לאחריות המדינה נפסק, כי האחרונה התרשלה כיוון שלא גידרה את שטח המצרר ולחלופין לא סימנה אותו "באופן המבטיח את האזרחים". בית המשפט ציין, כי אם נכנסים לשטח המצרר שלא דרך הצירים המסומנים - "אז אין שילוט ואין גידור". בהמשך לקביעה זו בחן בית משפט השלום האם עומד למדינה פטור מאחריות על פי סעיף 37א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ), שעניינו "אחריות כלפי מסיג גבול בשטח צבאי". בית משפט השלום מצא, כי המבקש נכנס למקום "בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה", וכן - שהיתה למדינה ידיעה קונסטרוקטיבית על הימצאות המבקש בשטח. בהתקיים שני אלו, נאמר, לא עומד למדינה פטור מאחריות.

2.

בערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע השתנתה התוצאה ונפסק כי דין תביעת המבקש להידחות. בית משפט קמא (פסק דין הרוב נכתב על ידי כב' השופטת ר' ברקאי , בהסכמת כב' השופטת ש' דברת , ס. נשיא, לתוצאה הצטרף, מנימוק שונה, כב' השופט א' ואגו ). בחוות דעתה של השופטת ברקאי נקבע, כי המדינה לא התרשלה: נפסק כי לא קיימת חובה לגדר את כל השטח שבו מדובר, ואילו בחובת הסימון והאזהרה עמדה המדינה. בכך התערב בית המשפט המחוזי בממצא עובדתי שאליו הגיע בית משפט השלום, בנימוק שבית משפט השלום "הסיק מסקנה שגויה אשר אינה עולה מן העדויות שבאו בפניו". בית המשפט המחוזי מצא כי מחומר הראיות עולה שהמבקש הגיע למקום בדרכים המסומנות וכי בפועל הוכח "באופן ודאי" ששטח המצרר היה "משולט באופן ברור מכיוון הדרך המובילה אליו והוא מתוחם בתלולית עפר". המבקש התעלם מהשילוט ומתלולית העפר ונכנס לשטח המצרר, גם השופט ואגו הגיע למסקנה דומה:

" ... הוכח כדבעי ש[המבקש], שנולד וחי כל שנותיו בסמיכות לשטח האש הנדון, ידע על קיומו ומיקומו, וכי כניסתו של [המבקש] לשטח המצרר, שבתוך שטח האש, בדרך הרכב שעליה נסע, נעשתה תוך התעלמות מסימון ברור וקיים - שילוט שהיה מוצב שם לצד תלולית עפר מוגבהת".

אף כי נוכח המסקנה שלפיה המדינה לא התרשלה כלפי המבקש לא היה עוד צורך לבחון האם עומד למדינה הפטור שמקורו בהוראת סעיף 37א לפקודה, הוסיפו שופטי בית המשפט המחוזי ובחנו האם עומד למדינה פטור זה. לשיטת השופטת ברקאי , אליה הצטרפה השופטת דברת , במקרה הנדון אין צורך להכריע בשאלה, האם לצורך ביטול הפטור שעומד למדינה בסעיף 37א לפקודה על התובע להוכיח כי האחראי לשטח הצבאי ידע בפועל על הימצאותו במקום, או די בקיומה של ידיעה קונסטרוקטיבית. זאת, שכן במקרה דנא מדובר בשטח שאסור בתכלית האיסור להיכנס אליו, כשהאיסור עומד בתקפו בכל עת, כך שאין כל יסוד לקיומה של ידיעה קונסטרוקטיבית על הימצאותו של מאן דהוא בשטח זה. השופט ואגו סבר כי על פי הוראת סעיף 37א לפקודה נדרש קיומה של ידיעה ממשית בפועל על הימצאות הניזוק בשטח הצבאי כתנאי לקיומה של אחריות כלפיו, ואין מחלוקת כי תנאי זה לא התקיים. נמצא, שעל-פי שתי הדעות שהובעו בבית משפט קמא בדבר אופי הידיעה הנדרשת בדבר הימצאות התובע בשטח הצבאי על מנת שיישלל הפטור מאחריות, בכל מקרה נהנית המדינה מפטור מאחריות, ככל שזו מוטלת עליה.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור דנא, בה שוטח המבקש שורה ארוכה מאד של טענות בכל נושא אפשרי ומאריך עד למאוד בטיעוניו, כאילו לא הורתה תקנה 403 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 כי נימוקי בקשת רשות הערעור יפורטו "בצורה תמציתית". אין מדובר אך בהפרת מצוות התקנות, אלא גם בהטלת מעמסה מיותרת על בית המשפט והצד שכנגד ובמהלך שמקשה על הבנת הטענות ולפיכך אף עלול להזיק למבקש עצמו.

לאחר עיון בבקשה ובתשובת המדינה, ומשלא מצאתי לאפשר למבקש להשיב לתשובה, מסקנתי היא שדין הבקשה להידחות.

4.

אילו לצורך הכרעה בתובענת המבקש היה בית המשפט נצרך לשאלה בדבר טיב הידיעה הנדרשת בסעיף 37א לפקודה כאחד התנאים לביטול פטור המדינה מאחריות - האם די בידיעה קונסטרוקטיבית או שמא נדרשת ידיעה בפועל - יתכן שהיה מקום ליתן רשות ערעור, שכן נדמה כי הסוגיה לא נדונה עד כה בפסיקתו של בית משפט זה.

אלא שמשעה שבית המשפט המחוזי פסק כי לא הוכחה התרשלות מצד המדינה נוכח קיום שילוט במסלול הגעת המבקש לשטח המצרר, אין כל צורך לבחון את השאלה האם עומד למדינה פטור מאחריות. אכן, בית המשפט המחוזי התערב בסוגיה הנ"ל בממצא עובדתי אליו הגיע בית משפט השלום. ואולם, ערכאת הערעור מוסמכת לעשות כן, גם אם אינה מרבה להתערב כאמור. בית המשפט המחוזי נימק את מסקנתו זו וברי כי עצם העובדה שביסס את הכרעתו על מצע עובדתי שונה אינו מצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי".

כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה לאחר שהפרשה נדונה בשתי ערכאות, תינתן, ככלל, רק במקרים בהם מדובר בשאלה בעלת השלכות כלליות ועקרוניות. כך הוא גם כאשר בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. ואכן, המקרה דנא תחום כל-כולו בדלת אמות בעלי הדין. השאלה האם המדינה התרשלה במקרה הקונקרטי אם לאו הוכרעה על יסוד הראיות שנפרשו בתיק זה וההכרעה בה היא בגדר יישום פרטני של נורמות משפטיות שנקבעו מזה זמן. המקרה דנא אינו מעורר, אפוא, כל שאלה בעלת היבט כללי ולפיכך אין מקום ליתן למבקש רשות לערער. יצוין, כי גם אם שגה בית משפט קמא בקביעה העובדתית אליה הגיע (ואיני רומז שכך הוא), אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שכן ההליך דנא לא נועד לתקן טעויות בעניינים פרטניים אלה ואחרים.

הבקשה נדחית. בהתחשב בנסיבות ולפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.