דנ"פ 4874/99 יוסף מ.חכמי נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (כב' השופטים א' מצא, י' קדמי וד' דורנר) בע"פ 7068/99, 7620/98.

1.בפסק דינו של בית המשפט העליון תוארה בפרוטרוט מסכת האירועים שהובילה להרשעתו של המבקש בעבירות שונות, ביניהן בעבירת קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) ובנסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 415 סיפא וסעיף 32 לחוק העונשין). להלן יובאו, בתמצית, רק העובדות הנדרשות לצורך ההכרעה בעתירה זו.

2.העותר מס' 1, מר יוסף חכמי ("חכמי"), בקש באמצע שנות השמונים להקים מפעל לייצור תרופות בבית שאן ולזכות בהטבות על השקעתו לפי החוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט - 1959. לביצוע פרוייקט זה הקים חכמי את העותרת מס' 2 ("חכמי - נדל"ן") ושכר את שירותי אלי זילבר ("זילבר"). לאחר שאושרה התוכנית להקמת מפעל התרופות על ידי מרכז ההשקעות, ועל מנת לזכות בתשלומי המענק, אשר על פי האישור עמדו על שיעור השווה ל- 44.2 אחוזים מההשקעה בפרוייקט, היה על חכמי-נדל"ן להוכיח ביצוע בפועל של חלק מן התוכנית המאושרת. לשם כך, היה על חכמי-נדל"ן לצרף לבקשת המענק "דו"ח ביצוע", שכלל את פירוט העבודה שבגינה מתבקש התשלום וכן חשבוניות ואסמכתאות נוספות המעידות על גובה ההשקעה. לאחר שדו"ח הביצוע נבדק על ידי חברת מבני תעשיה בע"מ ואח"כ על ידי הבנק לפיתוח התעשיה בע"מ, גופים אשר מונו כמפקחים מטעם מרכז ההשקעות, הועבר דו"ח הביצוע למרכז ההשקעות למתן הוראת תשלום.

3.בתקופה שמאז אישור התוכנית ועד לחודש מאי 1990, מועד בו התעורר החשד לקבלת כספים במרמה, הגישה חכמי-נדל"ן למרכז ההשקעות 42 דו"חות ביצוע. בדיקת מרכז ההשקעות העלתה כי שווי העבודות שבוצעו עד לחודש מאי 1990 היה פחות מ- 42 אחוזים מן השווי הכספי עליו הצהירה חכמי-נדל"ן בדו"חות הביצוע.

4.בפני בית המשפט המחוזי הונחה תשתית ראייתית נרחבת, אשר בית המשפט העליון בחר שלא להתערב בה, לפיה חכמי, יחד עם זילבר, "ניפחו" את עלויות הביצוע של הפרוייקט הנזכר לעיל בשלביו השונים, על ידי הצגת חשבוניות שלא שיקפו את העלות האמיתית של הביצוע בשטח. השיטה בה נקטו השניים לצורך "ניפוח" החשבוניות הורכבה, בין היתר, מהליך של הקמת חברת קש וכריתת מערכת חוזים כפולה עם חברת הקש - חוזה אחד בין חברת הקש לחברה המבצעת בפועל, במחיר עלות הביצוע האמיתי, וחוזה נוסף בין חברת הקש לבין חכמי - נדל"ן, במחיר עלות הביצוע "המנופח" (תיאור מפורט של השיטות בהן נקטו זילבר וחכמי מופיע בפסק הדין נשוא עתירה זו).

5.טענה אחת, עליה בחר בית המשפט העליון להתעכב, ואשר היא היא המצויה במוקד העתירה לדיון נוסף, היא הרשעת חכמי בגין דו"חות הביצוע מס' 30 ועד 42. בהתאם לתשתית הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט המחוזי, זילבר, החל מן הדו"ח ה- 30 ואילך, פעל, באמצעי מירמה וזיוף וללא ידיעתו של חכמי, להפקת טובת הנאה גם לעצמו. ברגיל, דו"חות הביצוע הוכנו על ידי זילבר בהנחייתו של חכמי, אשר קבע מה ייאמר בדו"ח, אלו חשבוניות פיקטיביות יצורפו אליו ומתי יוגש. זילבר נהג להחתים על הדו"חות את חכמי (בשם חכמי נדל"ן) ולהגישם לאישור לחברת מבני תעשייה. אולם החל מן הדו"ח ה- 30, השמיד זילבר את הדו"ח עליו חתם חכמי, וערך תחתיו דו"ח ביצוע אחר בו זייף את חתימת חכמי. בדו"ח הביצוע המזוייף הותיר זילבר את הנתונים הכוזבים שנכללו בדו"ח המקורי, אך הוסיף עליהם סכומים שונים וחשבוניות פיקטיביות נוספות. אחר כך זייף זילבר גם את חתימת האישור של חברת מבני תעשייה בע"מ והגיש את הדו"ח במישרין לבנק לפיתוח התעשייה בע"מ. את הכספים שהיו אמורים להגיע לחכמי - נדל"ן על פי הדו"חות שהוכנו בהנחיית חכמי העביר זילבר לחכמי - נדל"ן, ואת היתרה שילשל לכיסו.

6.סניגורו של חכמי טען בפני בית המשפט העליון, כי מעשי המירמה והזיוף שעשה זילבר ניתקו את הקשר הסיבתי בין מירמתו של חכמי לבין תשלומי המענקים אותם קיבלה חכמי-נדל"ן. בית המשפט העליון בחר לדחות טענה זו וקבע כי התקיים קשר סיבתי וכך קבע (בפיסקה 14 לפסק הדין):

" חכמי הוא מי שהקים והנהיג את המערכת שאיפשרה את מעשי המירמה. זילבר היה חלק ממערכת זו. הוא נשכר על ידי חכמי והופעל על ידיו. חריגתו היחידה מהוראותיו של חכמי התבטאה בכך, שבכוונה להפיק מן המירמה הנאה פסולה גם לעצמו, הוסיף למצג הכוזב, שנכלל בדו"חות הפעולה מס' 30 ועד מס' 42, פרטים כוזבים נוספים...אך מעשיו לא גרעו ממירמתו של חכמי. הטופס שהוגש למרכז ההשקעות לא היה אמנם הטופס המקורי, שהוכן על פי הנחייתו של חכמי, אך המרת הטופס לא שינתה דבר, שכן כל מרכיביו של המצג הכוזב, שנכללו בטופס המקורי, נכללו גם בטופס החדש. מירמתו של חכמי השתכללה עם קיום הוראותיו, להגיש דו"ח פעולה הכולל נתונים כוזבים והנסמך על חשבוניות מסולפות או פיקטיוויות וקבלת הדבר על ידו התבטאה בהעברת כספי המענקים, על ידי מרכז ההשקעות, לחכמי-נדל"ן. המרת הטופס, שבאמצעותו הוצג המצג הכוזב ובעטיו נתקבל שלל המירמה, לא ביטלה את מעשיו של חכמי ולא גרעה מאחריותו".

7.העותר מבקש מבית משפט זה לקיים דיון נוסף במספר שאלות, הנוגעות בשתי סוגיות עיקריות: הסוגייה הראשונה עניינה "הגורם המתערב הזר" ומתי ייחשב זה כמנתק את הקשר הסיבתי, בשים לב ליסוד הנפשי של עושה העבירה ושל הגורם המתערב הזר וכן בשים לב להוראות סעיף 34א לחוק העונשין. הסוגייה השנייה המועלית על ידי העותר, עניינה הנסיבות בהן יש לראות במעשיו של שותף לדבר עבירה מבצע עיקרי.

8.המשיבה מתנגדת לקיומו של דיון נוסף. בהתייחסה לסוגיית תחולתו של סעיף 34א ולסוגיות הכרוכות בשותפים לדבר עבירה ובמבצעים בצוותא מציינת המשיבה, כי העותרים לא עוררו נושאים אלה כלל בערעורם וממילא לא נדרש אליהם בית המשפט העליון בפסק דינו. בהתייחס לטענה בדבר היותו של זילבר "גורם מתערב זר" טוענת המשיבה, כי זילבר היה "גורם מוכר מצטרף" שפעל באותה מסגרת שהוכתבה לו על ידי חכמי, והזרים לקופתה של חכמי-נדל"ן את הכספים שביקש חכמי להשיג. יוזמתו העצמאית לא סיכלה את מזימתו של חכמי, אלא רק הוסיפה עליה. משום כך, טוענת המשיבה, בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה באשר לתנאים לקיומו של גורם מתערב זר, אלא נקבע כי עובדות המקרה אינן תואמות קונסטרוקציה זו.

9.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 קובע כי:

"נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".

השאלה שעניינה הנסיבות בהן יש לראות שותף לדבר עבירה מבצע עיקרי לא הועלתה בפני בית המשפט העליון על ידי המבקשים. אך טבעי הוא כי לא נפסקה כל הלכה לגביה. מטעם זה אין מקום לקיים דיון נוסף (ולמעשה - דיון ראשון) בשאלה זו.

10.בית המשפט העליון פסק כי זילבר היה חלק מן המערכת של חכמי ולפיכך מעשיו לא ניתקו את הקשר הסיבתי האמור. פסיקת בית המשפט העליון התבססה על כך כי מעשי זילבר נעשו בתיאום ובשיתוף פעולה עם חכמי, והתשלומים שחכמי קיבל בסופו של דבר על ידי זילבר היו אלה אשר הוא ציפה לקבל בהתאם לדו"חות הביצוע שהוכנו בהנחייתו. משום כך, לא ראה בית המשפט העליון להיכנס כלל לטענת "הגורם המתערב הזר" וממילא לא פסק הלכה לגביה (ראו ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשמ"ד - 1984, כרך א') עמ' 670 וכן מ' גור אריה "שותפות ולא סיבתיות, ביצוע עיקרי ולא סיוע", משפטים יא (תשמ"א) עמ' 518). יתרה מזאת. משום שטענת "הגורם המתערב הזר" לא נדונה על ידי בית המשפט העליון, ברי כי לא נקבעה גם כל עמדה ביחס ליסוד הנפשי הנדרש כלפי הליך הגרימה ואף מטעם זה אין מקום לקיים דיון נוסף (ולמעשה ראשון) בסוגייה זו.

העתירה נדחית איפוא.