רע"א 4880/16 רע"א 4880/16

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לענייני מים (עח"ק 58990-07-15, עח"ק 34111-06-15, עח"ק 46857-07-15 ועח"ק 30549-07-15; כבוד השופט ר' שפירא, ונציגי הציבור ש' שטרייט ו י' מנטל ), בגדרה נקבע כי המשיבה הייתה רשאית לחייב את המבקשים בהיטלי הפקה .

1.במוקד המחלוקת בין הצדדים בבקשה זו, ניצבת השאלה האם חרג בית הדין בהחלטתו האמורה מן ההסכמות הדיוניות בין הצדדים, אשר קיבלו תוקף של החלטה. טרם אדרש לשאלה זו, אפנה בקצרה לתיאור הרקע הנדרש.

המבקשים הם בעלי רישיונות הפקה ואספקה של מים מבארות, שמחלקן מופקים מים ברמת מליחות שבין של 600-400 מיליגרם כלוריד לליטר (להלן: מגכ"ל ). ברקע למחלוקת בין הצדדים, שינוי סיווג הבארות ברישיונות ההפקה לשנת 2015 מסיווגן כבארות מים "מליחים" לבארות מים "שפירים". כך מבלי שחל שינוי בהרכב המים. שינוי זה הוביל לחיוב המבקשים בהיטלי הפקה –

המוטלים בגין הפקת מים שפירים .

לנוכח השינוי האמור, המבקשים הגישו לבית הדין לענייני מים ארבעה עררים נפרדים נגד מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב – שהדיון בהם אוחד. בהמלצת בית הדין, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, לפיו הדיון יחולק לשני שלבים. בשלב

הראשון נקבע כי תוכרע השאלה "האם ניתן לחייב בהיטלי הפקה הפקת מים מליחים, מבלי שנדרש תיקון בתוספת השנייה לחוק המים, התשי"ט-1959". בשלב השני , הוחלט כי ככל שלא תתקבל עמדת המבקשים, בית הדין יידרש "לשאר טענות העוררים, כפי שהובאו בעררים".

2.ההחלטה מושא הבקשה שלפניי היא ההחלטה שניתנה במסגרת השלב הראשון . בית הדין החליט לדחות את טענות המבקשים. נקבע כי המשיבה הייתה רשאית לחייבם בהיטלי הפקה בגין הפקת מים ברמת מליחות של 600-400 מגכ"ל, בהתאם להוראות התוספת השנייה לחוק המים. בית הדין הוסיף וקבע, כי גם אם בשנים עברו המים סווגו כמים מליחים וכפועל יוצא המבקשים לא חויבו בגין הפקתם – המשיבה רשאית הייתה לתקן את טעותה , ולפעול בהתאם להוראות החוק.

לצד האמור, בית הדין הכריע בהחלטתו במספר סוגיות נוספות, הכל במסגרת השלב הראשון של ההסכם הדיוני. הכרעות אלה תתוארנה עתה בפירוט, לנוכח הטענות שהעלו המבקשים ביחס אליהן, אשר תובאנה בהמשך. ראשית, דחה בית הדין טענת הסתמכות

שהעלו המבקשים, בקובעו כי רישיון ההפקה הוא רישיון שנתי. שנית, נקבע שמכיוון שמדובר בתיקון טעות של המשיבה כאמור, ובפעולה בהתאם לחוק – לא הייתה חובה על המשיבה לזמן את המבקשים להשמיע את טענותיהם בטרם הוצאת הרישיון לשנת 2015. שלישית, נקבע כי המשיבה הזמינה את המבקשים לפעול בהתאם לנהלים בדבר הפקת טיוב "ומשלא פעלו בהתאם לנהלים אין להם להלין אלא על עצמם". רביעית, בהתייחס למועד שליחת רישיון ההפקה, נקבע כי אין במועד שבו נשלח כדי להביא לביטולו וכי "אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין המצדיק התערבות".

במאמר מוסגר יוער, כי בית הדין הקדיש חלק נפרד בדיונו לטענה הנוגעת למבקשת 4 – שאינה מצויה במחלוקת במסגרת בקשה שבפניי. עוד העיר, כי ההסדר הדיוני "לא הוחל, לכאורה" ביחס אליה (עמוד 14 להחלטה).

3.טענתם המרכזית של המבקשים בבקשה שבפניי היא כי בית הדין קיבל החלטות החורגות מההסכמות הדיוניות. טענה זו נטענה הן ביחס להכרעתו כי אין עסקינן בשינויי סיווג הבארות אלא בתיקון טעות של המשיבה (להלן: טענת תיקון הטעות ); והן ביחס לארבע הסוגיות הנוספות בהן הכריע, שפורטו לעיל (להלן: ההכרעות הנוספות ). לטענת המבקשים, הכרעות אלה מבוססות על טענות עובדתיות בחלקן, ולכן היו צריכות להתברר בחלק השני של הדיון, למול הנתונים הפרטניים של כל מבקש. המבקשים הדגישו כי טענות לפיהן מדובר בחריגה מההסדר הדיוני הועלו אף בפני בית הדין. עוד נטען, כי היה על בית הדין לקבל את טענת המבקשים שמדובר בשינוי מדיניות רוחבי – ולא בטעות.

המשיבה מצידה, סומכת ידה על פסיקת בית הדין, לרבות ביחס לניתוח הוראות חוק המים. באשר לטענה בדבר חריגה מההסכמות הדיוניות, הפרידה המשיבה את עמדתה ביחס ל"חריגות" השונות. באשר לטענת תיקון הטעות, סבורה המשיבה כי הכרעת בית הדין ניתנה בסמכות. ביחס למרבית ההכרעות הנוספות המפורטות לעיל, הבהירה המשיבה כי היא אינה מתנגדת להשבת הדיון בהן לבית הדין, באשר היא סבורה שההכרעה ביחס אליהן ניתנה בטרם עת.

דיון והכרעה

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שהונח לפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי.

5.תחילה לעניין טענת המבקשים שביחס אליה החלטתי לדחות את הבקשה. המבקשים טוענים כאמור כי בית הדין חרג מהסכמות דיוניות, בהכריעו כי

המשיבה הייתה רשאית לתקן טעות שחלה באופן התנהלותה במשך שנים, לפיה המים סווגו ברישיונות העבר כמליחים – ובהתאם המבקשים לא חויבו בגין הפקתם.

בעניין זה נאמר כך. ניתן להבין את ההסכם הדיוני באופן שתומך בעמדת המבקשים. זאת במובן כי בשלב הראשון היה על בית הדין להחליט אם החוק מאפשר חיובם בהיטלי הפקה, על פי סיווג המים כשפירים או כמליחים. לכן, הכרעת בית הדין בפן הזה תואמת את המנדט שקיבל בהסכם. אלא, שכבר במסגרת בשלב הראשון, קבע בית הדין כי העובדה שבמשך שנים לא גבתה המשיבה היטלי הפקה, מקורה בטעות, שאינה מחייבת אותה לעד. המבקשים סבורים כאמור כי היה על שאלה זו להתברר במסגרת השלב השני.

הקושי בטיעון המבקשים, והסיבה שהחלטתי לדחותו, אינו נסוב סביב לשון ההסדר הדיוני – אלא סביב הטענות שנטענו בפועל בפני בית הדין, כבר במסגרת השלב הראשון. עולה, כי המבקשים עצמם היו סבורים כי בשלב הראשון על בית הדין להכריע האם מהלך שינוי הסיווג הינו חלק ממדיניות שנוקטת המשיבה – אם לאו.

יושם אל לב, כי טענת ה"מדיניות" שאותה העלו המבקשים כאמור, וטענת ה"טעות" שאותה אימץ בית הדין קשורות זו לזו. ניתן אף לומר, כי הן מהוות מעין תמונת ראי האחת לרעותה. דהיינו, מן העבר האחד, ניצבת האפשרות כי מדובר אך בהתאמת המציאות לדין הקיים תוך תיקון הטעות, ומן העבר האחר האפשרות כי מדובר במהלך מתוכנן וכולל העולה כדי מדיניות. היחס החליפי בין שתי הטענות, עולה אף מדברי בית הדין בהחלטתו מושא הבקשה שלפניי:

"כאמור, המחלוקת בין הצדדים הינה לגבי השאלה האם רשאית הייתה המשיבה להתחיל בשנת 2015 לחייב את העוררים בהיטל בגין הפקת מים בדרגת מליחות שבין 400 ל-600 מגכ"ל... העוררים טוענים כי מדובר בשינוי מדיניות ... המשיבה טוענת כי מדובר בתיקון טעות לגבי מספר מפיקים שבטעות לא חויבו בשת 2014 וכי המים בדרגת מליחות שבין 400 ל-600 מגכ"ל מהווים מים שפירים שיש למשיבה סמכות לחייב בגין הפקתם" (עמוד 6).

יובהר כי על עמדת המבקשים לפיה בית הדין נדרש להכריע בשאלת המדיניות כבר ניתן ללמוד ממספר מקורות. ראשית, בבקשתם המונחת בפניי, טענו המבקשים, כטענה מרכזית, כי "שגה בית המשפט קמא כי לא קיבל את טענת המבקשים כי מדובר בשינוי מדיניות רוחבי של המשיבה...". שנית, אף בדיון שהתנהל לפני בית הדין, ניכרה מחלוקת בין הצדדים האם מדובר בשינוי מדיניות או בתיקון טעות. שלישית, עיון בסיכומיהם בפני בית הדין מלמד על מסקנה דומה (למשל, תחת הכותרת "מדיניות רשות המים – הטלת היטלי הפקה על מים מליחים"). ודוק, אכן, במסגרת ההסדר הדיוני, כשם שלא מופיע המונח טעות, כך גם לא מופיע המונח מדיניות. ברם, הטענות נטענו בעל פה ובכתב על ידי הצדדים טרם מתן החלטת בית הדין בשלב הראשון. לכן, אל לצד לשלול את האפשרות כי בית הדין נכון היה לקבל את עמדת הצד השני במחלוקת זו. לשון אחרת, דעתי היא שבמקום בו עמדתם של המבקשים לפיה מדובר במדיניות לא התקבלה על ידי בית הדין – אשר קבע לחלופין שמדובר בטעות – אין הם יכולים להלין כי החלטתו בדבר הטעות מהווה סטייה מההסכמה הדיונית.

המסקנה היא כי אין לקבל את טענת המבקשים בבקשה זו, ועולה כי בית הדין לא חרג מסמכותו בהחלטתו. להשלמת התמונה יובהר כי פרט לטענתם לפיה בית הדין שגה כשדחה את טענתם כי מדובר בשינוי מדיניות הדורש את תיקון התוספת השניה לחוק המים – המבקשים לא שמו דגש בבקשתם על עצם האופן בו ניתח בית הדין את הוראות התוספת השנייה.

6.ומכאן לחלק בהחלטת בית הדין אשר ביחס אליו סבור אני כי יש לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור, לדון בה כבערעור – ולקבלו.

המשיבה מסכימה כאמור כי אירעה סטייה מההסכמה הדיונית בין הצדדים ביחס לשלוש מההכרעות, כדלקמן: ההחלטה כי אין במשלוח רישיונות ההפקה במועד שבו נשלחו כדי להביא

לביטולם; הקביעה כי המשיבה הזמינה את המבקשים לפעול בהתאם לנהלים, ומשלא עשו כן אין להם להלין אלא על עצמן; וההכרעה כי לא הייתה חובה לשמוע את המבקשים בטרם הופקו הרישיונות לשנת 2015. ביחס להכרעות אלה, אין המשיבה מתנגדת, כאמור, כי הדיון יושב לבית הדין, על מנת שהמותב יכריע בהן לאחר שהצדדים יטענו ביחס אליהן.

עולה, על פני הדברים, כי בניגוד לשאלת הטעות, הסוגיות האמורות אינן קשורות באופן הדוק לשאלה האם מדובר במדיניות, שאותה הבליטו המבקשים כאמור. סבורני כי לנוכח עמדת הצדדים, ועל מנת ליתן למבקשים את מלוא יומם בבית הדין, ראוי כי בית הדין יידרש לשאלות אלה לאחר שהצדדים יפרשו את טיעוניהם בנושא בפניו. אין לשלול את הטענה לפיה מדובר בסוגיות הדורשות בירור נפרד, בין אם במישור העובדתי ובין אם במישור המשפטי – וזאת בהתאם להסכמות הדיוניות. יוּסף כי דברים אלה תקפים אף ביחס להכרעת בית הדין לפיה משעה שמדובר ברישיון הפקה שנתי אזי אין לקבל את טענת המבקשים להסתמכות . אמנם, המשיבה לא התייחסה ישירות לסוגיה זו, בהקשר של החזרת הדיון לבית הדין, אך נראה כי במכלול – טוב לצרפה לסוגיות האחרות. כך מבלי להביע כל עמדה לגופה של המחלוקת או למשקלה.

7.סוף דבר, החלטתי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור באופן חלקי – רק ביחס לארבע ההכרעות הנוספות המפורטות לעיל – לדון בה כבערעור, ולקבל את הערעור בנוגע להכרעות האמורות. הכרעות אלה בטלות, והן יידונו בפני בית הדין למים בחלקו השני של הדיון.

לנוכח נימוקיי והתוצאה אליה הגעתי – אין צו להוצאות.