פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4892/15
לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
המבקשים:
המועצה הדתית עכו
נ ג ד
המשיבים:
1. עזבון המנוח פליקס חכון ז"ל
2. אלפרד חכון
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
חיפה מיום 18.06.2015 בתיק עא
058374-03-15
בשם
המבקשים:
עו"ד אייל
נון
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' טובי ) בע"א 58374-03-15 מיום 18.6.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק-דינו של בית משפט השלום בקריות (סגן הנשיא ע' נוה ) בת"א 3115-12-12 מיום 10.2.15. במוקד הבקשה, תביעה נזיקית בשל מחדלה של המבקשת, המועצה הדתית עכו, באיתור קברים.
רקע והליכים קודמים
ב.
בפנינו מקרה עצוב. המשיב 1 הוא עזבונו של המנוח פליקס חכון ע"ה (להלן המנוח ), ששניים מילדיו נפטרו בטרם עת – גילה ע"ה, בת השנה וחצי, אשר נפטרה ביום 28.1.62; ואילן ע"ה, בן כחצי שנה, אשר נפטר ביום 4.5.62. שני הילדים נקברו בבית העלמין הישן בעכו, ועל כך אין חולק. המנוח – שלא נהג לבקר לעיתים קרובות בבית העלמין – הגיע לבית העלמין, אך לא הצליח לאתר את קברי ילדיו. ביום 15.11.00, בתגובה לפנייתה של המבקשת האחראית לבית העלמין, נענה כי הילדים אינם מופיעים בספרי הנפטרים בבית העלמין. לאחר מכן תיקנה המבקשת את הודעתה, ומסרה כי הילדים אכן רשומים בספרי הנפטרים, אך מקום קבורתם בתוך בית העלמין אינו ידוע.
ג.
המנוח תבע את המבקשת בבית משפט השלום ב- 2012 בגין נזק נפשי וממוני שנגרם לו בשל מחדלה של המבקשת; זאת לאחר שנאלץ לשכור את שירותיו של חוקר כדי להתחקות אחר קברי ילדיו. בית המשפט לא נעתר לבקשת המבקשת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות; זאת תוך הישענות על קביעתו של חברי השופט צ' זילברטל
ברע"א 3946/12 המועצה הדתית עכו נ' תורג'מן (2012) (להלן עניין תורג'מן ), במקרה דומה ביסודו ובאותו מקום; וכן נאמר כי המדובר בעוולה מתחדשת, נדחתה גם טענת שיהוי, אף הטענה כי המנוח לא ביקר את קברי ילדיו, תוך שנאמר כי זכות כל אדם לקיים את אבלו כחפצו. במהלך ניהול התיק בבית משפט השלום הלך המנוח לבית עולמו, והתביעה תוקנה כך שהתובעים נרשמו כעזבונו של המנוח ובנו (להלן המשיבים ). בית משפט השלום –בפסק דין מפורט – קיבל את התביעה, והורה כי המבקשת תשלם למשיבים סכום של 200,000 ₪ וכן הוצאות. בית המשפט דחה את טענת המבקשת לפיה בינתיים נמצאו קברי הילדים, ונקבע כי המבקשת הפנתה את המנוח לקבר הלא נכון.
ד.
ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה, תוך שאושרה קביעתו של בית משפט השלום בנוגע לאי-התיישנות התביעה ולהיות העוולה מתחדשת. נדחו גם טענת השיהוי וכן טענות באשר לנזק.
בקשת רשות הערעור
ה.
לטענת המבקשת, היתה תביעת המנוח צריכה להידחות על הסף בגין התיישנות; זאת שכן המנוח ידע בפועל על "היעלמות" הקברים בשנת 2000, אך הגיש את תביעתו רק בשנת 2012. עוד טוענת המבקשת, כי אין להקיש לנידון דידן מעניין תורג'מן , מפני שהקביעה שמדובר בעוולה מתחדשת נעשתה שם אגב אורחא בלא שהדבר נדרש לצורך הכרעה בתיק עצמו. לשיטתה, אין עסקינן בעוולה מתחדשת אלא במעשה עוולתי נקודתי. כן נטען, כי התביעה הוגשה בשיהוי, שנוצר עקב כך שהמשיבים נמנעו מפקידת הקברים משך תקופה ארוכה. לבסוף נטען, כי אין מקום לפצות את העיזבון על נזק שנגרם למנוח, וכי בנו של המנוח (המשיב 2) היה צעיר מאוד בעת פטירת אחותו ואחיו, כך שלא יצר עמם קשר רגשי משמעותי, ועל-כן אין מקום לפצותו על סבל נפשי.
הכרעה
לאחר העיון לא מצאתי עילה להתערבות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת כבר עמדה בפני שלוש דרגות שיפוט – כולל בית משפט זה – שדנו בפרשה זהה כמעט אחד לאחד בעניין תורג'מן ודחו אותן טענות שנטענו בפנינו בנידון דידן. נוכח דברים אלה, תמהני מדוע מחליטה רשות ציבורית לחזור ולהעלות אותם טיעונים ביסודם, שבנסיבות אך באים בטרוניה עם משפחה המבקשת למצוא את מקום קבורת ילדיה בעקבות רשלנותה של המבקשת, שכנראה – וכעולה מעניין
תורג'מן ומענייננו – לא הידרה בכבוד המתים שהיה ועודנו באחריותה.
אוסיף עוד, באשר לטענה כי המשיבים לא פקדו את קברי הילדים המנוחים, כי אכן מנהגי אבלות אינם מקשה אחת ויש בהם שוני בין עדות ובין יחידים, ומכל מקום לא לנו לשפוט משפחה על דרך התמודדותה עם אבדן, במקרה זה אבדן כפול.
ו.
ניתן היה לסיים כאן, אך אדרש בקצרה לסוגיית ההתישנות. תכלית ההתישנות במשפט האזרחי היא לתמרץ יישום מהיר של הדין, מתוך הכרה בקשיים הראייתיים הנוצרים כחלוף השנים ובהשתנויות הנורמות המשפטיות (ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה , פסקה 11 לפסק-דינו של השופט – כתארו אז – גרוניס (2002); ע"א 8166/11 ראובן בע"מ נ' אלה בע"מ , פסקה 25 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (2015)). אחת השאלות העיקריות – רבות ההתדיינות – לעניין זה היא מועד תחילתו של מירוץ ההתישנות. בדיני הנזיקין, כידוע, מתחיל מירוץ ההתישנות ביום גיבוש העוולה או ביום גילוי הנזק, וראו לעניין זה פסקה 7 להחלטת השופט זילברטל בעניין
תורג'מן .
ז.
אם כן, מתי תמה נתגבשה העוולה ותחל תקופת ההתישנות להמנות? יהיו מקרים, וענייננו אחד מהם, שבהם עסקינן ב"עוולה נמשכת" או "מתחדשת". יפים לעניין זה דבריו של המלומד ט' חבקין "תופעה היא 'נמשכת' אם מאפייניה המהותיים חוזרים על עצמם ברציפות. מעשה או מחדל (אשם) ייחשב לנמשך אם וכל עוד הוא מקיים את תכונת החזרה (זהות מהותית בין מאפייני האשם שמתרחשים ביחידת זמן מוקדמת לבין מאפייני האשם שמתרחשים ביחידת זמן מאוחרת לה) והרציפות (גילויי האשם צריכים להיות תכופים דיים כדי להיחשב אחד ולא אשמים נפרדים). השאלה אימתי מתקיימים תנאים אלה – חזרה ורציפות – היא שאלה נורמטיבית הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט" (ט' חבקין התישנות 303-302 (התשע"ד-2014), ההדגשות במקור – א"ר). הקביעות הנחוצות בהקשר זה הן איפוא עובדתיות, וככל שעובדתית נקבעת עוולה כזאת, אין תחולה קונקרטית לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, העוסק בהתיישנות שלא מדעת; וראו סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין.
ח.
כך גם בנידון דידן; מחדלה של המבקשת להסדיר את תחום אחריותה ולברר היכן קבורים ילדי המנוח נמשך שנים רבות. חוסר הסדר בבית העלמין לא נשתנה, והקברים לא אותרו. לפיכך, מדובר במקרה של עילה נזיקית נמשכת, שלא התישנה במועד הגשת התביעה על-ידי המנוח.
ט.
סוף דבר, איני נעתר איפוא לבקשת רשות הערעור .
ניתנה היום, א' באלול התשע"ה (16.8.2015).
המשנה לנשיאה