רע"א 490/11 BONTAN CORPORATION INC נ. שלדיאלי בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (המחלקה הכלכלית) (השופטת ר' רונן ), בה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים להתקדם בביצוע הסכם שנחתם ביום 25.10.2010 בין המשיבה 1 (להלן: שלדיאלי ) לבין המשיבה 3 והמשיבה 8 (להלן: IPC ). פרטי הפרשה הובאו בהרחבה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ואסתפק, לצורך החלטה זו, בהצגת הגופים והאנשים העיקריים הנזכרים בה. על תוכן החלטתו של בית המשפט המחוזי אעמוד אגב הדיון.

2.

אפתח בהצגת הצדדים לבקשה, כפי שהובאה בהחלטת בית המשפט המחוזי: המבקשת 2 מחזיקה ב-76.79% מהון המניות של המשיבה IPC . המבקשת 1 היא החברה האם של המבקשת 2 (שתי המבקשות יכונו להלן: המבקשות או בונטן ). המשיבה 6 (להלן: ITC ) מחזיקה ב-23.21% מ- IPC

והיא משמשת דירקטור יחיד בה. המשיב 5 (להלן: קופר ) מחזיק באמצעות שתי חברות שבשליטתו המלאה (משיבות 6-7) ב-23.21% מהון המניות של IPC , והוא גם הדירקטור היחיד ב- ITC . IPC

היא בעלת 50% אחזקות במשיבה 9 (להלן: השותפות המוגבלת ). השותפות המוגבלת מחזיקה בכ-13.6% מהזכויות ברשיונות הישראלים לחיפוש גז ונפט בים התיכון בשדות "מירה" ו"שרה" (להלן: הרשיונות ).

3.

חברה בשם Petromed Corp.

(להלן: פטרומד ) קיבלה ביום 14.8.2008 רשיונות לחיפוש נפט מהממונה על הנפט. בנוסף היה בבעלות פטרומד היתר מוקדם לחיפוש, עם זכות קדימה ("בנימין"). פטרומד נקלעה לקשיים, שכן לא יכלה לעמוד בחובותיה על פי הרשיונות. לכן, היא פנתה למר קופר והתקשרה אתו ביום 18.10.2009, בהסכם מכוחו הוענקה ל- ITC

אופציה לרכישת זכויותיה של פטרומד ברשיונות ובהיתר.

לצורך קבלת המימון הנדרש, פנתה ITC

לבונטן, והצדדים ייסדו יחד את חברת IPC . בין הצדדים נחתמו ביום 12.11.2009 הסכמים, ובין היתר הסכם מימון, וכן הסכם בין בעלי המניות שהסדיר את מערכת היחסים ביניהם (להלן: הסכם בעלי המניות ). במסגרת הסכם בעלי המניות נקבעה חלוקת הסמכויות בין הצדדים, הוסכם כי ITC

תכהן כדירקטור יחיד ב- IPC

ונקבעו סמכויותיה.

4.

בתחילת מרץ 2010 נודע למר קופר כי פטרומד מנהלת מגעים למכירת הרשיונות עם משקיעים חדשים, בראשות מר עופר נמרודי. במסגרת משא ומתן שהתנהל עם מר נמרודי שטען כי העסקה בינו לבין פטרומד היא עסקה מוגמרת, הגיעו הצדדים ביום 25.3.2010 להסכם פשרה, בו הוסכם על חלוקת האחוזים של כל הצדדים ברשיונות.

5.

בחודש מאי 2010 הוקמה השותפות המוגבלת, וזכויות IPC

ברשיונות הועברו אליה. בחודש אוקטובר 2010 התקשרה IPC

בהסכם עם קבוצת עופר, והעבירה לה מחצית מהזכויות בשותפות המוגבלת.

6.

ביום 25.10.2010 נחתם הסכם בין המשיבה 1 לבין המשיבה 3 והמשיבה 8 (הסכם זה יכונה: עסקת שלדיאלי ). המשיב 2 הוא מנכ"ל ודירקטור בשלדיאלי, והוא מחזיק בעקיפין בכ-7.69% מהון המניות בה. המשיבה 4 מחזיקה ב-11.86% מהון המניות בשלדיאלי. כ-65% מהון המניות של שלדיאלי מוחזק על ידי הציבור. עסקת שלדיאלי והרצון למנוע את השלמתה עומדת ביסוד ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא.

7.

המבקשות הגישו ביום 4.1.2011 בקשה למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב למתן צו מניעה זמני כנגד המשיבים, בה ביקשו כי בית המשפט יאסור על המשיבים להמשיך או להתקדם בביצוע עסקת שלדיאלי. המבקשות עתרו גם כי בית המשפט יורה לשלדיאלי להימנע מקיום אסיפת בעלי המניות שזימנה ליום 17.1.2010, או כל אסיפת בעלי מניות אחרת, שנועדה להביא את עסקת שלדיאלי לאישור האסיפה. בינתיים, כך אזכיר, נדחתה האסיפה ליום 27.1.2011. הדחייה היתה ככל שהדברים עולים מהכתובים לפי דרישת הרשות לניירות ערך. מהכתובים לא עולה מה הרקע לדרישה זו.

בבקשתן טענו המבקשות, כי IPC

הסכימה, במסגרת עסקת שלדיאלי, להעביר את נכסי IPC

לידי שלדיאלי כנגד הקצאה של 90% ממניות שלדיאלי. עסקת שלדיאלי מסדירה גם הסכמי אופציות, ייעוץ, שכר, הטבות ועוד. בסופו של דבר, כך נטען, ידולל חלקה של IPC

וחלקה ירד לכדי כ-80%. לטענת המבקשות, מיטיבה עסקת שלדיאלי עם

ITC

ועם מי ששולט בה, מר קופר. המבקשות טענו בבקשתן, כי עסקת שלדיאלי נעשתה ללא אישור בונטן, באופן הנוגד את הסכם בעלי המניות. שכן, על פי הסכם בעלי המניות, נדרשת הסכמה של המבקשות שהן בעלות רוב המניות ב- IPC לעסקה דוגמת עסקת שלדיאלי. מאחר שהמבקשות לא הסכימו ולא יסכימו לעסקת שלדיאלי, לא ניתן, לטענתן, לבצעה.

8.

לבית המשפט המחוזי הוגשו תגובות מטעם המשיבים ותשובה לתגובות מטעם המבקשים. התגובות נתמכו בתצהירים ובחוות דעת מומחים. לאחר שהצדדים הסכימו לוותר על חקירת המצהירים והעדים המומחים, ונשמעו סיכומיהם על פה, ניתנה, ביום 15.1.2011, החלטתו של בית המשפט, הדוחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני. על חלק מנימוקי ההחלטה אעמוד בהמשך הדברים.

9 .

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, והבקשה למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. על פי החלטתי מיום 18.1.2011 הגישו המשיבים תשובות לבקשות, ואפשרתי למבקשות להגיש תגובה קצרה לתשובות.

10.

לא ראיתי מקום להפריד בין הבקשה לצו מניעה זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, בה ביקשו המבקשות שאכריע במעמד צד אחד, לבין בקשת רשות הערעור גופה. הפרדה זו היא מיותרת בשים לב לכך שאסיפת בעלי המניות קבועה עתה (לאחר דחייה) ליום 27.1.2011. עד מועד זה לא יהיה שינוי ממשי בנתונים הרלבנטיים. על כן החלטתי לדון במישרין בבקשת רשות הערעור, ולאחר עיון החלטתי לדחותה.

11.

בית המשפט המחוזי קבע, כי התביעה היא בעלת סיכוי להתקבל, אולם – כך קבע – בצד זה קיימות טענות הגנה ראויות שיהיה מקום לבחון אותן לעומקן במסגרת בירור התביעה. במסקנה זו, המבוססת במידה רבה על ניתוח הוראות הסכם בעלי המניות בלא שנשמעו ראיות – איני רואה מקום להתערב. אני סבורה כי כל קביעה אחרת בשלב זה הנה קביעה יומרנית שאינה מביאה בחשבון את מכלול הטענות שהעלו הצדדים. אעיר, כי אף בהנחה שהמבקשות צודקות לעניין פרשנותו של הסכם בעלי המניות - אין זה בהכרח סוף פסוק; לכאורה יש להביא בחשבון גם מצגים שנטען כי נעשו כלפי המשיבים 1-4. יהא הדבר אשר יהא, הקביעה האמורה תהיה נקודת המוצא להמשך הדיון. למרות הקביעה כי התביעה היא בעלת סיכוי להתקבל אני סבורה שבית המשפט צדק בכך שנמנע מלהוציא צו מניעה זמני. אבאר.

12.

בית המשפט קבע, כי כל אחת מן האפשרויות שלפניו – מתן צו זמני או אי מתן צו כזה – עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לאחד הצדדים. המבקשים עמדו בבקשתם על הנזק הבלתי הפיך העלול להיגרם להם. על כך לא חלק בית המשפט, ולכן אין צורך להאריך. זו תהיה נקודת המוצא להמשך ההחלטה, אף שהמשיבים חולקים על הנחה זו. ואולם – אם הבקשה לצו מניעה היתה מתקבלת (בערכאה הדיונית או כאן) הדבר היה עלול לגזור כליה על הסכם שלדיאלי, אותו מבקשים למנוע בבקשה לצו מניעה זמני, מפני שסביר מאוד להניח, כי לא ניתן יהיה עוד להוציאו לפועל גם אם התביעה תידחה בסופו של דבר. ודוק: השהיית ההסכם לכמה ימים לא תגרור נזק כזה, ואולם – הכרעה סופית לא יכולה להינתן תוך פרק זמן כה קצר. אובדן העסקה הוא אכן נזק משמעותי למשיבים. בית המשפט נדרש לתת החלטה במצב בו כל החלטה שיקבל – העתרות לבקשה או אי העתרות לה – עלולה, להשקפתו, לגרום נזק בלתי הפיך.

13.

במצב דברים זה בצדק נזקק בית המשפט לשאלת מאזן הנוחות. לעניין הנזק העלול להיגרם למבקשות אם תידחה הבקשה, השווה בית המשפט את מצבן של המבקשות במקרה שלא יינתן הצו, למצבן אם הצו יינתן. לצורך השוואה זו, כך קבע, יש לקחת בחשבון את מצב הדברים כפי שהיה ערב הגשת הבקשה שלפניו. לעניין זה הצביע בית המשפט על שתי עסקאות שנעשו במהלך השנה האחרונה, שכבר השפיעו (לשון עבר) על זכויות המבקשות ב- IPC . העסקה הראשונה היא הקמת השותפות המוגבלת עוד במאי 2010. השותפות הוקמה ככל הנראה מתוך צפיה כי ניתן יהיה להשתמש בה כפלטפורמה לגיוס הון. הקמת השותפות המוגבלת לוותה בהעברת כל זכויות IPC

בפרויקט לשותפות. על כן, כך הדגיש בית המשפט, מרגע הקמת השותפות ממילא IPC

אינה מחזיקה עוד באופן ישיר בזכויות בפרויקט וברשיונות, וזכויות IPC

כולן הועברו לשותפות. קיים ממילא חיץ בין IPC

לבין הזכויות הללו. בהנחה שאכן היו קיימות לבונטן זכויות מכוח הסכם בעלי המניות – לכאורה הן אינן חלות עוד על הפעילות של השותפות המוגבלת.

בית המשפט הזכיר גם שבחודש אוקטובר 2010 התקשרה IPC

בהסכם עם קבוצת עופר. בהסכם זה הוקנו לקבוצת עופר מחצית מכלל הזכויות בשותפות המוגבלת בתמורה להתחייבות הקבוצה להשקיע בשותפות סך של 28 מליון דולר שיועברו לצורך מימון חלקה של השותפות בביצוע שני הקידוחים הראשונים.

14.

בית המשפט עמד על כך שהמבקשות טוענות, כי העברת הזכויות לשותפות המוגבלת נעשתה שלא כדין. לדעתי בדין התעלם בית המשפט לצורך שאלת צו המניעה מטענות המבקשות בעניין העסקאות הקודמות להסכם שלדיאלי. המבקשות, יהיו טעמיהן אשר יהיו, נמנעו בשעתו מלתקוף את ההסכם בעניין השותפות המוגבלת. אין די בכך שהמבקשות מחו על עניין זה. שומה היה עליהן לנקוט בהליך משפטי שתכליתו למנוע את העיסקה. אם לא עשו כן – אין להן אלא על עצמן להלין. לא נעלם מעיני כי המבקשות טוענות כי קופר הצהיר כי רישום הרשיונות על שם השותפות לא יפגע בזכויות בונטן (סעיף 196 לבקשה). ואולם העניין שבפנינו חורג ממערכת היחסים שבין הצדדים להסכם השותפות. לא נטען על ידי המבקשים כי המשיבים 1-4 ידעו על הבטחה זו.

15.

על כן נקודת הזמן ששימשה את בית המשפט להשוואה לצורך בחינת נזקי המבקשות נכונה היא. בעיקרו של דבר, הנזק שמבקשים למנעו באמצעות צו המניעה – לכאורה כבר נגרם, בעבר. ישנם גם נזקים שהם הפיכים. על כן מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי הפגיעה במבקשות קטנה יותר מהפגיעה האפשרית במשיבים אילו היתה הבקשה מתקבלת.

16.

גם מסקנת בית המשפט כי המבקשים השתהו בהגשת הבקשה מקובלת עליי, ולמעשה די היה בה כדי להביא לדחיית הבקשה. לא די בכך שהתקיימו מגעים בין הצדדים כמפורט בסעיף 222 לבקשה. לעניין זה רואה אני להדגיש פן שמעלים המשיבים 4-1: לטענתם, עקב השיהוי ייפגעו גם משקיעים מן הציבור שהשקיעו במשיבה 1 בתקופה בה השתהו המבקשות ולא פנו לבית המשפט. משקיעים אלה שינו מצבם לרעה. גם בטענה זו רואה אני, לכאורה, ממש. טענה זו חורגת מעניינם הישיר של הצדדים להסכם בעלי המניות. כך גם טענות הנוגעות להשקעות שהשקיעה המשיבה 1.

17.

איני יכולה להימנע מלהעיר בהקשר לשיהוי, על סד הזמנים הבלתי מוצדק בו העמידו המבקשות את בית המשפט המחוזי. בלי לקבוע מסמרות בשאלה מתי נודע למבקשות על העסקה, הרי גם לשיטתן הן ידעו עליה עוד ביום 11.12.2010 (המשיבים טוענים כי המבקשות ידעו על העסקה עוד בסוף חודש אוקטובר 2010). הבקשה לצו מניעה הוגשה רק ביום 4.1.2011, פחות משבועיים לפני המועד שהיה קבוע אותה עת לאסיפה הכללית של שלדיאלי, אסיפה שכאמור נדחתה בינתיים. בית המשפט איפשר למשיבים להגיש תגובות, שמע טענות ב-13.1.2011, ונתן החלטתו במוצאי שבת ה-15.1.2011. יש לשבח את בית המשפט המחוזי על שהצליח לעמוד בלוח הזמנים וליתן החלטה מקיפה ומהירה. עם זאת, לא היתה שום הצדקה לסד הזמנים בו הועמדו המשיבים ובית המשפט המחוזי, במיוחד כאשר מדובר בעניין מורכב. המבקשות זכאיות ליומן בבית המשפט והן קבלוהו, אולם סד זמנים מלאכותי בא לא אחת על חשבון זמנם של מתדיינים אחרים, ולא היתה כל סיבה ליצור לחץ זמנים כזה.

18.

למען הסדר אציין, כי הן בפני בית המשפט קמא והן בפניי פרשו כל הצדדים תמונה רחבה יותר וטענות רבות נוספות. ברבים מן העניינים לא ניתן להכריע, ולו לכאורה, במסגרת בקשה לסעד זמני. מכל מקום – הנימוקים עליהם עמדתי די בהם כדי להביאני לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

19.

סוף דבר: אני דוחה את בקשת רשות הערעור ועמה את הבקשה לצו מניעה זמני. המבקשות ישאו בהוצאות המשיבים 4-1 בערכאה זו ובהוצאות המשיבים 9-5 בסכום כולל של 25,000 ש"ח לכל קבוצת משיבים.