רע"א 4909/08 א.י.ל. סלע (1991) בע"מ נ. ביוגארד רכיבים וטכנולוגיות בע"מ

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט י' זפט), בה נעתר לבקשת המשיבה 1 (להלן - המשיבה) למתן סעד זמני.

2.

ביום 9.9.05 חתמו המבקשת והמשיבה על הסכם הלוואה, לפיו הלוותה המבקשת למשיבה שני מיליון דולר. בהסכם פורטו תנאי החזר ההלוואה. המשיבה לא עמדה בתנאים אלו. ביום 15.2.07 נחתם בין הצדדים הסכם, אשר החיל הסדר תשלומים חדש לפירעון ההלוואה (להלן - הסכם הפשרה הראשון). בהסכם זה נקבע, בין היתר, כי כחלק מפירעון ההלוואה תפקיד המשיבה בידי המבקשת 12 המחאות חודשיות על סך מצטבר של 1,100,000 דולר. מועד הפירעון של ההמחאה הראשונה היה 20.6.07. לקראת מועד זה הודיעה המשיבה למבקשת כי לא תוכל לעמוד בתשלום. המבקשת הציגה לפירעון שתי המחאות של המשיבה, אולם אלו לא נפרעו מחמת היעדר כיסוי. המבקשת והמשיבה ניהלו משא ומתן, שבסופו נחתם ביניהם הסכם פשרה (להלן - הסכם הפשרה השני). בהסכם הפשרה השני נקבע, כי תמורת החוב תקבל המבקשת מניות של המשיבה. הוסכם כי המניות אותן תקבל המבקשת יהיו בשיעור שיעמיד את אחזקותיה במשיבה על סך 32%, נכון ליום 15.8.07. לצורך חישוב אחזקות המבקשת נקבע שיובאו בחשבון גם מניות המשיבה אותן החזיק בעל השליטה במבקשת. בהסכם נקבע, כי אחזקות המבקשת לא ידוללו בשל השקעות במשיבה שייעשו עד ליום 14.8.07 או בשל הקצאת מניות לעובדי המשיבה שתיעשה עד לסוף אותה שנה. עוד הוסכם, כי המשיבה תפעל לאלתר לרישום ההקצאות השונות שנעשו במניותיה אצל רשם החברות, כך שהרישום אצל הרשם ישקף במדויק את הרישום בספרי החברה, נכון ליום 14.8.07. כמו כן הוסכם על מינוי דירקטוריון חדש למשיבה. בא כוחה של המבקשת, עורך-דין יובל דמול (להלן - דמול), מונה ליו"ר הדירקטוריון והוענקה לו סמכות להטיל וטו על החלטות דירקטוריון בנוגע להשקעות מסוג מסוים בחברה. בתמורה, התחייבה המבקשת, בין היתר, כי לא תתבע את פירעונן של ההמחאות שניתנו לה על ידי המשיבה כחלק מהסכם הפשרה הראשון. הסכם הפשרה השני אושר על ידי האסיפה הכללית של המשיבה ביום 15.8.07.

3.

ביום 3.2.08 נדונה בישיבת הדירקטוריון של המשיבה הצעה לחתימת הסכם פשרה בין המשיבה לבין חברה בשם סטארטן טכנולוגיות (2001) בע"מ (להלן - סטארטן). פרטי ההסכם שנדון אינם חשובים לענייננו. הנתון הרלוונטי הוא כי יו"ר הדירקטוריון, דמול, תמך בהסכם בעוד שחברי הדירקטוריון האחרים התנגדו לו. בתום הישיבה הוחלט שהנושא יועבר להכרעת האסיפה הכללית. באסיפה, שהתקיימה ביום 7.3.08, התגלעה מחלוקת בין הנוכחים סביב סוגיות הנוגעות להסכם הפשרה עם סטארטן. בשלב מסוים עזבו דמול ובעל השליטה במבקשת את המקום והאסיפה המשיכה להתנהל בלעדיהם. ביום 10.3.08 שלח דמול למשיבה, בשם המבקשת, הודעת ביטול של הסכם הפשרה השני. עילת הביטול שהוזכרה בהודעה היא אי רישום ההקצאות של מניות המשיבה שנעשו עד ליום 14.8.07 אצל רשם החברות. בהודעה נדרשה המשיבה גם לפרוע את חובה בהתאם להסכם הפשרה הראשון. המשיבה דחתה את טענות המבקשת וטענה כי אין עילה לביטול הסכם הפשרה השני. המבקשת הציגה לפירעון חלק מההמחאות שניתנו לה במסגרת הסכם הפשרה הראשון, אך אלו לא כובדו על ידי הבנק. המשיבה, מצידה, הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בה עתרה לאכיפת הסכם הפשרה השני. בגדר התביעה, הגישה המשיבה בקשה למתן סעד זמני, אשר נועד למנוע מהמבקשת לפעול לפירעון ההמחאות. בתשובתה לבקשה למתן סעדים זמניים טענה המבקשת שהמשיבה הפרה את הסכם הפשרה השני בשני עניינים נוספים. לטענת המבקשת, לא הקצתה לה המשיבה את המניות כפי שהתחייבה וכן לא קוימה ההתחייבות להביא השקעות מסוג מסוים לאישור יו"ר הדירקטוריון.

4.

בהחלטתו מיום 1.5.08 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה לסעדים זמניים. בית המשפט קבע, כי הודעת הביטול של המבקשת נסמכה רק על עילת אי רישום ההקצאות אצל רשם החברות ועל כן אין מקום להתייחס להפרות הנוספות שנטענו על ידה. באשר לעילת אי רישום ההקצאות סבר בית המשפט, כי בהסכם הפשרה נטלה על עצמה המשיבה חובת השתדלות בלבד ובחובה זו היא לכאורה עמדה. עוד נקבע, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. לאור מסקנותיו אלה סבר בית המשפט, כי יש מקום להענקת סעד זמני. עם זאת, קבע בית המשפט כי לכאורה יש צדק בטענת המבקשת כי המשיבה לא הקצתה עבורה את המניות כפי שהתחייבה. על כן החליט בית המשפט ליתן סעד זמני האוסר על המבקשת לפעול לפירעון ההמחאות, אולם התנה אותו בכך שהמשיבה תקצה את המניות עבור המבקשת.

מכאן הבקשה שבפניי לרשות ערעור.

5.

בבקשתה מעלה המבקשת מספר טענות נגד החלטת בית המשפט המחוזי. ראשית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שסירב להתייחס לטענות בנוגע להפרות הנוספות של הסכם הפשרה השני. לטענת המבקשת, היא רשאית על פי הפסיקה להסתמך גם על ההפרות הנוספות, שכן קיימת זיקה בינן לבין העילה אותה הזכירה בהודעת הביטול. שנית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע שהתחייבותה של המשיבה לרשום את המניות אצל רשם החברות הייתה חובת השתדלות בלבד. שלישית, מלינה המבקשת על כך שבית המשפט הורה למשיבה לבצע את הקצאת המניות לזכותה. לשיטתה, העניק בכך בית המשפט למשיבה ארכה לביצוע הסכם הפשרה השני בלא הצדקה ואף בלא שהתבקש. המשיבה, מצידה, סבורה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בדין יסודה.

6.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. הכרעה בבקשה לסעד זמני הינה בעיקר תוצאה של שיקלול שני מרכיבים המקיימים ביניהם זיקת גומלין - סיכויי התביעה ומאזן הנוחות (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (לא פורסם, 6.6.06)). בראשית הדברים יצוין, כי המבקשת לא העלתה בבקשה לרשות ערעור השגות נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. טענותיה של המבקשת מתמצות בסוגיית הזכות לכאורה. בנקודה זו, תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי בשלב הנוכחי של הדיון עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה להוכיח סיכוי ממשי לזכייה בתביעה. לצורך הדיון, מוכן אני להניח כי צודקת המבקשת בטענתה שהתחייבות המשיבה לרישום ההקצאות אצל רשם החברות הייתה התחייבות לתוצאה והתחייבות זו הופרה. אולם, אף אם הפרה המשיבה את התחייבותה, ספק אם מדובר בהפרה יסודית המזכה את המבקשת בביטול מיידי של ההסכם. זאת ועוד, מהנתונים עולה כי דמול, בא כוחה של המבקשת אשר כיהן גם כיו"ר דירקטוריון המשיבה, היה מודע להתמשכותם של הליכי הרישום אצל רשם החברות. דומה, כי אין חולק שהמניע האמיתי לביטול הסכם הפשרה השני היה המחלוקת סביב אישור הסכם הפשרה בין המשיבה לבין חברת סטארטן. כלומר, המבקשת עצמה לא ראתה בהתארכות הליכי רישום ההקצאות אצל רשם החברות עילה לביטול הסכם הפשרה השני. בנסיבות אלו, נראה על פני הדברים כי למצער קיים ספק האם הייתה המבקשת רשאית לבטל את ההסכם בלא שתיתן ארכה לקיומו (ראו, ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ , פ"ד נב(1) 210, 223 (1998)). גם טענות המבקשת בנוגע להפרות הנוספות שנעשו, לשיטתה, על ידי המשיבה אינן פוגמות במסקנה כי המשיבה הראתה זכות לכאורה. זאת, בלא להכריע האם הייתה המבקשת רשאית להסתמך על הפרות אלו לאחר שלא הזכירה אותן בהודעת הביטול. הצדדים חלוקים בשאלה האם קיימה המשיבה את התחייבותה להקצות מניות לזכות המבקשת. אין חולק, כי ההקצאה נרשמה בספרי המשיבה. בפועל נהגו הצדדים כאילו המבקשת מחזיקה במניות. בנסיבות אלו, אף אם נניח כי מבחינה טכנית נדרשו צעדים נוספים להשלמת ההקצאה, ספק אם מדובר בהפרה יסודית המאפשרת ביטול ללא מתן ארכה. טענתה הנוספת של המבקשת בנוגע לאי הבאת השקעות מסוימות לאישורו של יו"ר הדירקטוריון נאמרה בסתמיות ובלא שפורט באילו השקעות מדובר, וכבר מטעם זה דינה להידחות.

7.

טענתה האחרונה של המבקשת היא כי לא היה מקום להתנות את הסעד הזמני בכך שהמשיבה תקצה לטובתה את המניות. המבקשת מעלה חשש, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי תמנע ממנה לטעון כי היא זכאית לבטל את ההסכם בשל אי ביצוע ההקצאה ובכך הוכרע למעשה ההליך העיקרי. חשש זה הינו נטול יסוד. קביעת בית המשפט המחוזי כי על המשיבה להשלים את הקצאת המניות נאמרה אך כתנאי למתן הסעד הזמני. להחלטה אין השלכה מחוץ לנושא זה. אם ייקבע בהליך העיקרי, כי המשיבה לא הקצתה את המניות וכי עקב כך הייתה המבקשת זכאית לבטל את ההסכם אף ללא מתן ארכה, לא יהא בהקצאה שנעשתה בעקבות החלטת הביניים של בית המשפט כדי לבטל קביעה זו. כלומר, להחלטת בית המשפט לא תהא השפעה על תוצאת ההליך העיקרי מהיבט זה.

בכפוף להבהרה האמורה, נדחית הבקשה לרשות ערעור. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח.