רע"א 4912/98 בומבך זלמן נ. אמנון שנק

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו' זילר וכב' השופטות י' צור וד' וכסלר) מיום 17.6.98 בע"א 4112/98, בו התקבל (באופן חלקי) ערעורם של המשיבים על החלטת בית הדין לשכירות בירושלים (כב' השופט י' שמעוני), והותר למשיבים להרוס קיר פנימי בדירה שבבעלות המבקשים (להלן: "הדירה"), בה מתגוררים המשיבים כדיירים מוגנים.

2.המשיבים פנו לבית הדין לשכירות בבקשה, כי יותר להם לסגור מרפסת ולהרוס קיר פנימי בדירה, על מנת לשנות את חלוקת החדרים בדירה ולהתאימה לצרכיהם. הפניה לבית הדין נעשתה לאחר שפנייה קודמת למבקשים נענתה בסירוב. בית הדין דחה את שתי הבקשות. בהתייחסו לסגירת המרפסת קבע בית הדין, כי המשיבים לא הציגו כל נתון לעניין השינוי המבוקש על ידם ולא טענו דבר באשר להיתרים הדרושים לשם כך. בהתייחסו לקיר הפנימי קבע בית הדין, כי לבעל הבית עומדת הזכות הקניינית לשמור על רכושו, צביונו ולקבוע את צורת השימוש בו, ומטעם זה נאסר על המשיבים (וליתר דיוק - על אימו המנוחה של המשיב מס' 1 - שהיתה השוכרת המקורית של הדירה) לבצע כל שינוי שלא בהסכמת הבעלים. בית הדין הוסיף, לענין זה, כי אין לחייב את המבקשים להסכים להיטיב את רמת החיים של המשיבים, שעה שאין המדובר בצורך חיוני של המשיבים, ובהתחשב בעובדה שבבעלות המשיבים דירה נוספת.

3.המשיבים ערערו על פסק דין זה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בהתייחס למרפסת וקיבלו בהתייחס לקיר הפנימי. לעניין זה קבע בית המשפט, כי בקשתם של המשיבים להרוס את הקיר היא בקשה מובנת וטבעית, וכי נוכח התחייבותם של המשיבים להחזיר את הקיר הפנימי על כנו, אין די בטענת המבקשים, כי הסרת הקיר כשלעצמה פוגעת בקניינים. לפיכך, התיר בית המשפט את הריסת הקיר הפנימי האמור, בכפוף להשבת המצב על כנו עם החזרת החזקה בדירה למבקשים.

3.המבקשים מבקשים לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי עלול לאפשר לדיירים מוגנים לבצע שינויים או תיקונים במושכר המוחזק על ידיהם, חרף התנגדות בעלי המושכר וחרף לשונו המפורשת של הסכם השכירות. בכך, טוענים המבקשים, ייפגעו זכויותיהם הקנייניות של בעלי הבתים וייפגעו ציפיותיהם, כפי שעוגנו בהסכמי השכירות. לגוף הבקשה, טוענים המבקשים, כי פסיקה זו עומדת בסתירה לגישת בית המשפט העליון, המצמצמת את תחולתן של הוראות חוק הגנת הדייר, התשל"ב1972- (להלן: "חוק הגנת הדייר"). עוד טוענים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי שגה, בקבעו, כי הריסת הקיר לא תפגע במבקשים - זאת בניגוד לקביעת בית הדין לשכירות. לטענת המבקשים, מתן הסכמה לביצוע שינויים פנימיים בדירה יגרום למשיבים להאריך שבת בדירה ולהתאימה מעת לעת לצרכיהם, זאת בלא שלמבקשים תינתן אפשרות להנות מקניינם בה - ובכך תיפגע ציפיית המבקשים, שהניחו כי שהיית המשיבים בדירה תבוא לידי סיום לאחר שהדירה לא תתאים עוד לצרכיהם.

4.בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי - בכל הנוגע להתרת הריסת הקיר הפנימי. הואיל וכפי שיפורט להלן, החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור לא מצאתי מקום להרחיב בעיסוק בבקשה לעיכוב הביצוע.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. על-פי סעיף 37(א)(5) לחוק הגנת הדייר:

"בית הדין רשאי להרשות לדייר, לפי בקשתו, לעשות דברים מהמנויים להלן אם בעל הבית אינו מסכים לכך ללא טעם סביר או מעמיד תנאים בלתי סבירים; ואלה הדברים:

...(5) לבצע תיקונים או שינויים במושכר;"

בית המשפט המחוזי בחן את הטיעונים שבפניו וקבע, כי בנסיבות המקרה, לא הראו המשיבים טעם סביר להתנגדותם. אין בקביעה זו משום חידוש או שינוי שיש בהם כדי להשליך על ציבור בעלי הבתים והדיירים המוגנים. כל שיש בפסק הדין הוא החלה נקודתית של הוראות חוק הגנת הדייר על הנסיבות שהיו בפני בית המשפט. בית המשפט שקל את טיב השינוי שנתבקש למול נימוקי המשיבים המתנגדים לשינוי ונתן את החלטתו על בסיס האיזון בין השנים. ניתן להניח, כי כך נהגו הערכאות בעבר (וראו, לדוגמא: ע"א 19/67 גרודזנס נ' ככר מצא בע"מ , פ"ד כא (2) 57) וכי כך תנהג כל ערכאה אחרת שבפניה יובא הליך מעין זה. ממילא אין בקשת רשות הערעור מעוררת אותן שאלות בעלות חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית, שיש בהן כדי להצדיק קיום ערעור שני בפני בית משפט זה (וראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ

נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

לפיכך, הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.