רע"א 4933/20 פלוני נ. כפר סילבר בית ספר חקלאי

1.

המבקשת נפגעה בראשה ממחסום חשמלי שירד בזמן שעברה תחתיו. התאונה אירעה כשהמבקשת הייתה בדרכה לעבודתה כמורה בבית הספר בו לימדה, והוכרה כתאונת עבודה.

2.

המבקשת הגישה לבית משפט השלום תביעה כנגד מספר גופים שלטענתה חבים בנזקיה, ביניהם המשיב 1, מוסד החינוך בו לימדה ובשטחו אירעה התאונה; חברת האבטחה ששומר מטעמה היה אחראי לפתיחת המחסום; ויצרנית המחסום. לאחר שמיעת ראיות, בית המשפט קבע כי המחסום היה תקין בעת האירוע ולא הוכחה רשלנות מצד מרבית הנתבעים, פרט למשיב 1, שלא פעל למניעת מעבר של הולכי רגל דרך המחסום ובכך התרשל כלפי באי בית הספר. בית המשפט קבע כי למבקשת אשם תורם בשיעור 35%, בשל עצם המעבר דרך המחסום ומאחר שהיה עליה לבדוק את מצבו של המחסום ולא לעבור תחתיו שעה שהוא מתחיל לרדת.

לעניין הנזק, בית המשפט מינה מומחים מטעמו שקבעו כי למבקשת נותרה נכות רפואית בתחום הנוירולוגי בשיעור 5% ובתחום הפסיכיאטרי בשיעור 20%. בית המשפט העמיד את שיעור נכותה התפקודית על 30% והעריך את נזקיה השונים, אך לאחר ניכוי קצבאות המל"ל וקצבאות נכות שהמבקשת מקבלת מקרן הפנסיה בה היתה מבוטחת, נמצא כי תביעת המבקשת "נבלעת" בתקבולי המל"ל, ולכן המבקשת לא זכאית לפיצוי מהמשיב 1. התביעה נדחתה אפוא, והמבקשת חויבה בתשלום הוצאות המשיבים 6-1 ובשכ"ט (ביחס למשיבים 6-3 נקבע כי 25% מהסכום ישולם על ידי המבקשת והיתר ישולם על ידי המשיב 7, המל"ל שהצטרף לתביעה).

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחה מטעמיו של בית משפט השלום לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ).

3.

המבקשת לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והגישה את הבקשה שבפניי.

לטענתה, תוצאת פסק הדין, לפיה המבקשת שנפגעה עקב רשלנות המשיבים לא מפוצה ואף מחויבת בהוצאות כבדות, היא תוצאה בלתי הגיונית ומנוגדת לכללי הצדק הטבעי. עוד נטען כי בית משפט זה צריך להידרש לטענותיה ולדון במסקנות הערכאה המבררת מכיוון שנגרם למבקשת נזק פסיכיאטרי קשה. במסגרת הבקשה, נתקפו רוב רובן של קביעותיו של בית משפט השלום, ובכלל זאת קביעות עובדתיות לעניין תקינות המחסום ואחריות המשיבים, יחוס אשם תורם למבקשת בשיעור שנקבע, אופן הערכת נזקיה וגובה ההוצאות ושכ"ט שנפסקו לחובתה. עוד טענה המבקשת כי פסק הדין מצמצם את חובת הזהירות של גופים מוסדיים בנוגע לתקינות מתקנים, ונוגד את הנורמות הנהוגות בפסיקה.

4.

דין הבקשה להידחות.

טענות המבקשת תחומות לנסיבות המקרה הקונקרטי ולאופן יישום הדין בעניינה, וככאלו, אינן מצדיקות דיון ב"גלגול שלישי". חלק ניכר מהבקשה (האוחזת 18 עמודים בצירוף שני קלסרים עבי כרס) מנוסח

כערעור לכל דבר, והיא אינה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים. למעשה, המבקשת אפילו לא טרחה להסביר מדוע עניינה מצדיק בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור דרוש למניעת עיוות דין, באשר פסק דינו של בית משפט השלום מפורט בבחינת דבר דבור על אופניו. מפסק הדין עולה כי כבר בשלב הצעת הפשרה בית המשפט הסב תשומת לב המבקשת כי נזקיה נבלעים בתקבולי המל"ל והפנסיה, אך המבקשת התמידה בתביעתה וניהלה את התיק עד תום, כך שבנסיבות אלה, ניתן להבין מדוע מצא בית המשפט לחייבה בהוצאות הצדדים.

סופו של דבר, שאני דוחה את הבקשה מכוח תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי.

היה מקום לחייב את המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אך משלא נתבקשה תגובה, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.