רע"א 4982/12 חברת מעיין ופיתוח בע"מ נ. אוסאמה חליפה

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.5.2012 בת"א 27056-02-12 (כב' השופטת מ' מזרחי ) במסגרתה ניתן צו מניעה המורה למבקשים להימנע מביצוע כל דיספוזיציה וכל פעולה של בנייה או עיבוד במקרקעין שנרכשו ממשיב 1.

2.

משיב 1 (להלן: "המוכר") התקשר עם המבקשים בהסכם למכירת נכס מקרקעין. לדעת המוכר, הפרו המבקשים את הסכם המכר, ובשל כך הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בגין הפרת ההסכם. על פי טענתו, על חשבון סכום העסקה בסך של 935,000 דולר, קיבל המוכר 20,000 דולר בלבד. עוד הוא טוען כי מבקשת 1 – חברת מעיין ופיתוח בע"מ – נרשמה כבעלת המקרקעין ברשם המקרקעין, תוך ביצוע מעשי מרמה כלפיו ללא תשלום יתרת התמורה. המבקשים טענו בתגובה כי שילמו למוכר את מלוא התמורה, בחלקה ישירות לידיו, בחלקה למתווך העסקה מר יורם אמור ובחלקה לבא כוחו לשעבר של המוכר – עו"ד בן שמואל (משיב 2 – להלן "עו"ד בן שמואל").

במסגרת התביעה הגיש המוכר בקשה למתן סעד זמני שיאסור על המבקשים לערוך כל דיספוזיציה במקרקעין. ביום 29.5.2012 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה. נקבע כי על פניו, חומר הראיות מערער לכאורה את טענת המבקשים לפיה שילמו למוכר. זאת עקב הסתירות הקיימות לכאורה בין עדותו של עו"ד בן שמואל לבין מכתב ששלח ביום 24.1.2012 המלמד כי ייתכן שלא הועברה לידי המוכר תמורת המכירה. נקבע כי על אף שהחומר אינו מאפשר קבלת תמונה ברורה – "ברור על פיו שיש סיכוי לכאורה לתביעה שהגיש המבקש בעניין זה". באשר למאזן הנוחות נקבע כי העברתם של המקרקעין עלולה לפגוע באופן ממשי במבקש, ועל כן נוטה מאזן הנוחות לטובתו. לצורך הבטחת נזקי המבקשים, הותנה הצו בהפקדת ערובה בסך 20,000 ₪. מכאן הבקשה שלפני.

3.

לטענת המבקשים, צו המניעה פוגע "אנושות" בזכות הקניין שלהם, באופן המטה את מאזן הנוחות לטובתם. נטען כי המוכר ממילא אינו תובע את ביטול העסקה, ועניינו רק בתשלום התמורה – אשר לגישתם שולמה במלואה. על כן, אין טעם בהצבת מגבלות על המקרקעין. באשר לסיכוייו של ההליך טענו המבקשים כי עיקרו של ההליך עניינו בטענות זיוף שהעלה המוכר כנגד מסמכים בכתב, טענות שלא גובו בשום אופן. צוין כי המוכר "המציא" את הטענה הנוגעת לאי תשלום התמורה רק לאחר שהועברה הבעלות במקרקעין, וזאת לאחר שבמשך חמש שנים שחלפו מעת כריתת ההסכם לא בא בכל טרוניה באשר לחובת התשלום. עוד צוין כי בית המשפט המחוזי נתן את החלטתו בטרם חלף המועד להגשת סיכומיו של עו"ד בן-שמואל, דמות מרכזית לכאורה בפרשה.

המשיב 1 בתגובתו מתנגד לבקשה. בנסיבות העניין, כפי שיפורטו להלן, לא מצאתי לנכון ליתן רשות למבקשים להשיב לתגובת המשיב.

4.

בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. עיון בבקשת המבקשים מגלה כי זו אינה מבססת על פניה טעות משפטית שנפלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, ישקול בית המשפט אם קיימות "ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" וכן ישקול את " הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני".

בענייננו, נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לראיות שנפרשו לפניו באותה עת, לרבות חקירת מצהירים. המדובר בקביעה עובדתית, בשאלת סיכוייו לכאורה של ההליך. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה המבררת. כלל זה יפה אף להתערבות בקביעות מקדמיות שניתנו במסגרת בקשה למתן סעד זמני. אמנם, נכון הוא שלא מדובר בערעור עובדתי מלא על כל ההגבלות הנובעות ממנו. אולם, כלל נוסף התומך באי ההתערבות הוא אופיו של סעד מן היושר, הדורש שיקול דעת ואיזון בין מרכיבים שונים של התמונה הלא מושלמת. רוחב שיקול הדעת המוענק לערכאה הדנה בבקשה למתן סעד זמני משפיע על צמצום שיקול הדעת של ערכאת הערעור. אין הדבר אומר שערכאת הערעור לא תתערב בכגון דא, ובמיוחד כאשר הערכאה הראשונה לא פועלת על פי אמות המידה המחייבות, אולם אין זה המקרה שלפנינו. לא מצאתי בטענות המבקשים עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. דהיינו, קיימות "ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה".

באשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי "הותרת צווי המניעה על כנם מסבה למבקשים נזקים בלתי מידתיים ובלתי הפיכים ולא תאפשר להם לממש את פרי קניינם". ברם, לא מצאתי בבקשה טענה או אסמכתא שיש בהן כדי לבסס את הנזק האמור. במובן זה, גם לא ניתן לאמוד נכונה את בקשתם של המבקשים להגדיל את סכום הערובה. אף אם היה מקום להגדיל את שיעור הערובה, וכך נוטה דעתי, אין הדבר כשלעצמו מצדיק מתן רשות ערעור בנסיבות המקרה הקונקרטיות. באשר לטענה בדבר קבלת ההחלטה טרם הגשת סיכומיו של משיב 2, הרי שבהחלטה מיום 31.5.2012 קבע בית המשפט כי מאחר וצווי המניעה אינם משפיעים ישירות על זכויותיו, יוכל הוא להגיש סיכומים לאורם יוחלט האם לשנות את ההחלטה. ברם, משיב 2 הודיע לבית המשפט שאין הוא עומד על הגשת סיכומים. בכך יש להקהות מעוקצה של הטענה.

5.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות משיב 1 בסך של 5,000 ₪.