רע"א 4983/03 חברת לינת הצדק - בית דינה חיפה נ. קרן היסוד בע"מ

המבקשת – עמותה ללא כוונת רווח המופעלת על-ידי מתנדבים – מפעילה בית-אבות בנכס שבבעלות המשיבה (להלן: הנכס). על-פי חוזה החכירה שבין הצדדים, שנכרת בשנת 1947 ובגדרו שילמה המבקשת תמורה סמלית בסך לירה אחת לשנה עבור השימוש בנכס, הייתה זכות החכירה עתידה לפקוע ביום 31.9.1996. זאת, אלא אם תעשה המבקשת שימוש בזכותה להאריך את תקופת החוזה למשך 49 שנים נוספות ושוב למשך 49 שנים ובסך-הכל פעמיים – זכות, התקפה בתנאי שהודעה על-כך נמסרה למשיבה 18 חודשים לפחות לפני תום תקופת החכירה.

זאת לא עשתה המבקשת, שלטענתה כלל לא זכרה את תנאי החוזה כ-50 שנה לאחר שנקשר, וביום 13.11.1996 – לאחר תום תקופת החכירה – הודיעה לה המשיבה כי החכירה הסתיימה ואפשרה למבקשת להודיע אם בכוונתה לשוב ולשכור את הנכס. המבקשת הזדרזה לאשר כי בכוונתה להוסיף ולשכור את הנכס, אלא שכיוונה היא לתנאי החוזה המקוריים, ואילו המשיבה מוכנה הייתה להשכיר מעתה את הנכס רק עבור תמורה ממשית.

משלא הוסכם בין הצדדים על חידוש החוזה בתנאי המשיבה, הגישה היא לבית-משפט השלום בחיפה תביעה בסדר-דין מקוצר לפינוי המבקשת מן הנכס. רשמת בית-משפט השלום דחתה את בקשת המבקשת להתגונן וחייבה אותה לפנות את הנכס בהקדם (להלן: פסק-הדין). על פסק-הדין ערערה משום-מה המבקשת לבית-משפט השלום, ועם הערעור הגישה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. הבקשה נדחתה ולא נדונה לגופה, שכן בית-משפט השלום קבע, כי הערעור הוגש לערכאה הלא-נכונה וכי אין לו סמכות לדון בערעור.

המבקשת הגישה איפוא ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בערעור. בהחלטתו מיום 13.4.02 התנה בית-המשפט המחוזי (השופט שמואל ברלינר) את עיכוב הביצוע בתשלום חודשי בסך 10,000 דולר על-ידי המבקשת למשיבה בתמורה לשימוש בנכס.

מכאן הבקשה שבפנַי, בגדרה טוענת המבקשת כי אין ביכולתה לשאת בתשלום הסכום האמור וכי סיכויי הערעור טובים. ואילו המשיבה טוענת, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן חובה של המבקשת למשיבה בגין השימוש בנכס מאז פקיעת החוזה בשנת 1996 נאמד בסכומים ניכרים, וכן טוענת היא, כי סיכויי הערעור קלושים.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי להיענות לבקשה, ולדון בה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

אף דין הערעור להתקבל, שכן השאלה אם חבה המבקשת בתשלום למשיבה בגין השימוש בנכס טרם הוכרעה, והיא השאלה המהותית העומדת לדיון בערעור. אף בהתחשב בעובדה, כי הדיון בערעור קבוע בפני בית-המשפט המחוזי למועד קרוב יחסית בחודש ספטמבר 2003 – איני סבורה כי עיכוב ביצוע, שאינו מותנה בתנאים, יגרום למשיבה נזק שאינו ניתן לתיקון אם הערעור יידחה.

משכך, אני מורה על עיכוב ביצוע פסק-הדין, ללא תנאי, עד להכרעה בערעור.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.