רע"א 4988/13 טישלר שרית נ. יוסי חטיאל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא ד"ר אברהם) מיום 10.7.13 ברע"א 14156-06-13, בגדרו התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (השופט טאהא) מיום 30.5.13 שניתנה בגדר ת"א 40653-05-12. בית המשפט המחוזי הורה על מחיקתה של הערת אזהרה שנרשמה לטובת המבקשת על נכס המצוי בבעלותם של המשיב 1 ורעייתו.

רקע

ב.

ואלה תולדות הבקשה דנא: ביום 3.6.12 הגישה המבקשת בבית המשפט המחוזי בנצרת תובענה כנגד המשיבים (ת"א 40653-05-12). בכתב התביעה התבקש בית המשפט להצהיר, כי המבקשת "הינה הבעלים הבלעדי והיחידי" של מגרש שגודלו 779 מ"ר הידוע כחלק מחלקה 24 בגוש 17038 (להלן הנכס ). בד בבד עם הגשת התביעה עתרה המבקשת לצו מניעה זמני, לפיו ייאסר על המשיבים לבצע דיספוזיציות בנכס וכן לשנות את מצבו הרישומי. בהחלטתו מיום 5.6.12 נעתר בית המשפט המחוזי (הרשם השופט בן חמו) לבקשה לצו מניעה זמני. צו המניעה הזמני הותנה בהפקדת ערובה בסך 10,000 ש"ח.

ג.

על החלטה זו ערערו המשיבים (31907-06-12). בפסק דין מיום 10.7.12 נעתר בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא אברהם) לערעור, והורה על ביטולו של צו המניעה הזמני.

ד.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 5549/12). בפסק דין מיום 5.8.12 (השופטים ארבל, מלצר וזילברטל) התקבלה הבקשה. נקבע, כי צו המניעה הזמני שניתן על ידי רשם בית המשפט המחוזי יושב על כנו, וכי התיק יוחזר לרשם על מנת שיבחן מחדש את גובה הערובה שהתבקשה המבקשת להפקיד ויגדילה על פי שיקול דעתו.

ה.

ביום 11.11.12 התקיים דיון בפני הרשם השופט בן חמו בבית המשפט המחוזי. בסופו של הדיון ניתנה החלטת הרשם, על יסוד הסכמת הצדדים והסכמתה של רעיית המשיב 1, בה נקבע כי צו המניעה – יבוטל, וזאת בכפוף לרישום הערת אזהרה על זכויותיו של המשיב 1 בנכס אחר שבבעלותו ובבעלות רעייתו, הידוע כחלקה 416 בגוש 17037 (להלן הערת האזהרה ), וזאת "עד לתום ההליכים בתביעה העיקרית כאן". עוד נקבע, כי המשיב 1 רשאי למכור את הנכס לצדדים שלישיים, וכי התביעה כנגד המשיבה 3 – תימחק.

ו.

ביום 4.4.13 הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב התביעה, באופן שהסעד ההצהרתי שנתבע בה מתחילה ימחק, ותחתיו יבוא סעד כספי. כן התבקשה העברת הדיון לבית משפט השלום. בהחלטתו מיום 25.4.13 נעתר בית המשפט המחוזי (השופט ארבל) לבקשה לתיקון כתב התביעה, וכן הורה על העברת הדיון בתיק לבית משפט השלום. ביום 30.5.13 הגישה המבקשת כתב תביעה מתוקן, בו נתבע סעד כספי בסך 1,082,500 ש"ח.

ז.

ביני לביני, ביום 1.5.13, הגישו המשיבים 2-1 לבית משפט השלום בקשה לביטולה של הערת האזהרה. בהחלטה מיום 30.5.13 (השופט טאהא) נדחתה הבקשה. בית משפט השלום דחה את טענת המשיבים 2-1, לפיה רישום הערת האזהרה בא להחליף את צו המניעה הזמני. נאמר, כי "הערת האזהרה לא נועדה להבטיח את זכויותיה הקנייניות של התובעת [המבקשת – א"ר] במקרקעין שכן אלה נמכרו לצדדים שלישיים, אלא באה להבטיח את זכויותיה הכספיות של התובעת בתביעה שהוגשה על ידה". עוד נאמר, כי בשלב בו ניתנה החלטת הרשם השופט בן חמו (על יסוד הסכמת הצדדים) בדבר רישומה של הערת האזהרה "היה כבר ברור לצדדים, כי התביעה לסעד הצהרתי אינה יכולה להתקיים".

ח.

על החלטה זו הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 14156-06-13). בפסק דינו מיום 10.7.13 קבע בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ד"ר אברהם), כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ולקבל את הערעור. נאמר, כי "המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בתוכנה של ההסכמה בדיון שנתקיים בפני הרשם, כב' השופט בן חמו, בעת שבוטל צו המניעה הזמני". לגישתו של בית המשפט המחוזי, הסכמתו של המשיב 1 לרישום הערת האזהרה "לא באה על מנת להבטיח תביעה כספית, שלא באה אותה עת לעולם ... היא באה כתחליף לצו המניעה הזמני, אף שאין לה (ולצו המניעה) כל משמעות לאחר מכירת הנכס מושא התביעה דאז". נאמר, כי רעייתו של המשיב 1 "הסכימה לרישום הערת האזהרה להבטחת התביעה ההצהרתית, שהרי רק היא עמדה על הפרק אותה שעה". עוד נאמר, כי בידי המבקשת לעתור לסעד זמני שיבטיח את תביעתה הכספית, וכי קיים קושי להלום סיטואציה בה לרשות המבקשת עומדת בטוחה לתביעתה הכספית – הערת האזהרה – "בלא שהיא הפקידה כל ערובה לפיצוי בגין נזק שייגרם כתוצאה ממתן הצו (שרשם את הערת האזהרה)". נוכח האמור, הורה בית המשפט המחוזי על ביטולה של הערת האזהרה.

הבקשה

ט.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדיון שהתקיים בפני הרשם השופט בן חמו ביום 11.11.12. נטען, כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בבקשתם של המשיבים "ללא תביעה מתאימה לביטול פסק דין".

הכרעה

י.

ראשית יצוין, וכמובן בלא קשר להחלטה לגופה, כי הבקשה כוללת שורה של אמירות בוטות ובלתי ראויות המופנות כלפי בית המשפט המחוזי, שמקומן לא יכירן – בכלל, ובפרט לא בכתבי טענות המוגשים לבית המשפט. הגם שאין אדם נתפס על צערו – והדעת נותנת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא הסב למבקשת קורת רוח, והעניין מובן ואנושי – אין הדבר מצדיק השתלחות וכתיבה בסגנון בוטה, לא כל שכן על-ידי עורך דין, ואין צורך להוסיף.

יא.

מכל מקום, לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי אין בידי להיעתר לה. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המחלוקת בין הצדדים נסבה על "תוכנה של ההסכמה בדיון שנתקיים בפני הרשם ... בעת שבוטל צו המניעה הזמני" (פסקה 8 לפסק הדין). מדובר במחלוקת קונקרטית, התחומה – במובהק – לדל"ת אמותיהם של הצדדים. על כן, אין הבקשה באה בקהלם של המקרים החריגים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, שכן "נטיית בית המשפט העליון שלא להיעתר לבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי תהיה חזקה ביתר שאת, כשהבקשה סבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור לאחר נטילת רשות על 'החלטה אחרת' של בית משפט השלום. כאן השיקול שבית משפט השלום טרם סיים מלאכתו ... הוא בעל חשיבות רבה" (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, 2008) 214). גם לעיצומם של דברים לא נמצא מקום להתערבות.

יב.

נפתח בטענתה הדיונית של המבקשת; לעמדתה, לא היה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בבקשה "ללא תביעה מתאימה לביטול פסק דין". טענה זו יש לדחות בשתיים: ראשית, החלטתו של בית משפט השלום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי עסקו בתוכן ההסכמה אליה הגיעו הצדדים ובהיקפה, וממילא אין המדובר בבקשה לביטול ההחלטה שניתנה על ידי הרשם השופט בן חמו. שנית, עיון בתגובת המבקשת לבקשה לביטול הערת האזהרה בבית משפט השלום וכן בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מלמד, כי המבקשת לא טענה שם להעדר סמכות; בנסיבות אלה, ספק רב אם רשאית היא להעלות טענה זו לראשונה בגדר בקשת רשות הערעור.

יג.

גם במהות לא נמצא מקום להתערבות. משעה שנמכר הנכס נשוא ההליכים לצדדים שלישיים (בהתאם להסכמות שקיבלו תוקף של החלטה ביום 11.11.12 כמפורט מעלה); משעה שהערת האזהרה נוגעת לנכס אחר; ומשעה שהתביעה שהגישה המבקשת תוקנה באופן שנתבע בה אך סעד כספי – אין הערת האזהרה משרתת תביעה קניינית, והיא במהותה בטוחה לצורך הבטחת התביעה הכספית. יש לזכור, כי במועד בו הגיעו הצדדים להסכמה עמדה על הפרק אך תביעתה הקניינית של המבקשת. אמנם, דומה כי הסכמתם של המשיבים 2-1, וכן הסכמת רעייתו של המשיב 1, לרישומה של הערת האזהרה ניתנה בשעה שהיה נהיר להם – נוכח ההסכמה למכירת הנכס ונוכח העובדה שהערת האזהרה נרשמה על נכס אחר – כי המבקשת חוזרת בה מטענותיה הקנייניות בנוגע לנכס; כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיבים 2-1 הפיקו טובת הנאה כלכלית מויתורהּ של המבקשת על צו המניעה (ראו עמ' 3 שורות 29-26, עמ' 5 שורות 8-7). ומשאלה פני הדברים, ספק אם עתירתם לביטול הערת האזהרה באה בגדר התנהלות דיונית ראויה ותמת לב. ואולם, בסופו של יום, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, רשאית המבקשת – לפי דין – לעתור לסעד זמני שיבטיח את תביעתה הכספית; והנה, עיון באתר האינטרנט של מערכת בתי המשפט מלמד, כי ביום 11.7.13 ניתן בבית משפט השלום בנצרת (מפי הרשמת זועבי) – לפי בקשתה של המבקשת כאן – צו עיקול זמני במעמד צד אחד על הנכס שעליו נרשמה בשעתו הערת האזהרה, וזאת "עד למתן פסק דין סופי בתובענה שהוגשה במסגרת תיק זה". המבקשת, מטעמיה, לא גילתה את דבר נתינתו של צו העיקול, אף לא בגדר "בקשה בהולה למתן החלטה" שהוגשה ביום 14.7.13, קרי, שלושה ימים לאחר שניתן צו העיקול. מכל מקום, נוכח צו העיקול, מקל וחומר שאין לאפשר למבקשת לפסוע במקביל בשני הנתיבים.

כללם של דברים

יד.

נוכח האמור מעלה, לא אוכל להיעתר לבקשה, וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.