פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
רע"א
4991/03
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המבקש:
פתייה ג'מיל
נ ג ד
המשיב:
ידידיה לוי
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בירושלים בבש"א 1532/03 בתיק עיקרי 5186/03 מיום 22.5.2003 שניתנה
על ידי כבוד השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור
בשם המבקש: עו"ד אסף
בוטח
בשם המשיב: עו"ד אריה
נח
החלטה
1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור) לפיה הועברה תובענת המבקש לבית משפט השלום.
המבקש והמשיב הם הבעלים במשותף של נכס מקרקעין, בו כל אחד מהם מפעיל חנות. המשיב החל לבנות, מבלי לקבל את הסכמת יתר בעלי המקרקעין וללא היתר בנייה כדין, "פרגולה" (סוכך) בשטח שמול חנותו ובצמוד לחנות המבקש. המבקש סבור, כי ה"פרגולה" מסתירה את חנותו ואת השלטים התלויים על קירותיה מעיני העוברים והשבים. לפיכך, הוא הגיש תובענה לבית המשפט המחוזי, ובה נטען כי מעשי המשיב גורמים לו נזק כספי ועולים לכדי עוולת מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכי יש בהם משום תפיסה "ייחודית במקרקעין וזאת מבלי לקבל את הסכמתם של בעליהם- כמתחייב וכנדרש על פי הוראת כל דין". לפיכך, ביקש המבקש לחייב את המשיב להרוס ולסלק את ה"פרגולה".
בית המשפט המחוזי הורה להעביר את התיק לבית משפט השלום, שכן סבר כי לו הסמכות לדון בתביעה. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.
2.המבקש טוען כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי לבית משפט השלום סמכות לדון בתובענה שהגיש. הוא טוען כי כיוון שבתביעה נדרש הסעד של הריסת חלק ממקרקעין- ה"פרגולה"- אין המדובר ב"שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס", ולכן התובענה מצוייה בתחום סמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי.
המשיב תומך בהחלטת בית המשפט קמא. הוא טוען כי ההחלטה להעביר את הדיון אל בית משפט השלום ניתנה בהסכמת המשיב והמבקש, ומשכך הרי ששני הצדדים כבולים להסכמה זו. בכל מקרה, לשיטת המשיב, הסעד המבוקש בתובענת המבקש הוא מניעת שימוש מסוים ברכוש משותף- סעד שהסמכות לדון בו מסורה לבית משפט השלום.
3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. בראשית הדברים אציין כי אין לקבל את טענת המשיב כאילו בית משפט השלום קנה סמכות לדון בתובענה מכוח הסכמת הצדדים. זאת, הואיל ושאלת סמכותו העניינית של בית המשפט אינה נתונה להסכמת הצדדים. את סמכותו לדון בתובענת המבקש קנה בית משפט השלום מכוח הדין.
4.סמכות בית משפט השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין קבועה בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המורה כי בית משפט שלום ידון ב:
תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין
לעניין פרשנות התיבה "שימוש במקרקעין" נפסק בע"א 37/59 שמש נ' "מפעל המים" כפר סבא , פ"ד יג(1) 834 מפי השופט (כתוארו אז) י' זוסמן: "תביעה 'בדבר שימוש במקרקעין'...פירושה, תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס" ( שם , בעמ' 836, וראו גם: ע"א 294/65 ככר הרצל בע"מ נ' גולדברג , פ"ד יט(4) 107, 112, ע"א 524/63 גולדמן נ' אלגרבלי , פ"ד יח(3) 74, 79).
5.יחד עם זאת, נפסק כי תביעה שעניינה עוולת המטרד ליחיד, עוולה שהאינטרס המוגן על ידה הוא זכות השימוש הסביר של אדם בנכסו, היא תביעה בדבר שימוש במקרקעין. לפי ההלכה אשר נקבעה בפסק דינו של השופט א' ויתקון:
כלולים בסמכות בית-משפט השלום...כל אותם המקרים, שבהם טוען התובע שהנתבע משתמש בשלו (של הנתבע) בצורה המפריעה לו (לתובע) את השימוש הרגיל וההנאה הסבירה בשלו. אף זוהי תובענה בדבר השימוש במקרקעים (ע"א 34/56 מילוא, מועדון לסופרים ואמנים נ' סיני , פ"ד י(2) 1539, 1540).
בית משפט זה חזר והבהיר כי הסמכות לדון בתובענה בגין מטרד ליחיד נתונה לבית משפט השלום, כאשר מתבקש סעד שמטרתו הסרת המטרד (ע"א 107/70 המועצה המקומית באר יעקב נ' פרמן , פ"ד כד(2) 593, 595, המ' 703/61 סולל בונה בע"מ נ' בוטבול , פ"ד טו(3) 2322, 2324, ע"א 674/79 מרסל נ' פרג' העצמאות בר"ג בע"מ , פ"ד לה(3) 789, 793, עניין ככר הרצל
האמור, בעמ' 111).
בענייננו, מבוססת תובענת המבקש על עוולת המטרד ליחיד, והוא מבקש שמטרד זה יוסר. זוהי תביעה בדבר השימוש במקרקעין ועל כן היא בסמכות בית משפט השלום. לפיכך אין חשיבות לעובדה שהסעד המבוקש הוא צו הריסה (ראו הסעד שנתבקש בעניין מרסל האמור). הלכת שמש מתייחסת רק למקרה בו הפגיעה היא בנכס שבחלקת התובע, ולא כאשר הסעד המתבקש מתייחס לחלקה אחרת. במקרה זה האחרון, הסמכות אינה קשורה למקרקעין אלא נובעת מעילת המטרד ליחיד (ע' אזר "שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס- בית משפט מחוזי או שלום?" המשפט ג' 119, 120).
6.במאמר מוסגר ייאמר כי אין מקום לקבל את גישת המבקש ולהרחיב את תחולתה של הלכת שמש . הלכה זו נוצרה כאשר להנחה שבבסיס כללי הסמכות העניינית, ההנחה בדבר קיומו של קשר בין מיומנות השופטים בערכאה מסויימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה, הייתה אחיזה במציאות. כיום, כאשר בית משפט השלום מוסמך לדון בתובענות כספיות בהן נתבע סעד עד לגובה של שניים וחצי מיליון שקלים, אין לטעון כי חסרה לבית משפט השלום המיומנות הנדרשת על מנת לדון בתובענות במקרקעין שאינן נוגעות לשימוש והחזקה (ראו אזר, שם , בעמ' 120-128). לפיכך, כיום, כל פועלם של הכללים התוחמים את סמכות בית משפט השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין, הוא בסרבול הדיון ובהכבדה על יכולת המערכת השיפוטית לפעול ביעילות. דברים ברוח זו נאמרו על ידי הנשיא מ' שמגר בע"א 510/82 חסן נ' פלדמן , פ"ד לז(3) 1, 13 (הנשיא חזר על דבריו אלה בע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי , פ"ד מה(2) 749, 757):
דומה, כי המסקנה המתבקשת היא, כי קשה לגלות סיבה סבירה לכך, מדוע ממשיך להתקיים הפיצול בין סמכויותיו של בית משפט השלום לבין זה של בית המשפט המחוזי...היינו מדוע בית משפט השלום אינו מוסמך לדון גם בתביעות בעלות במקרקעין בתחום סמכויותיו הכספיות...התחימה, הקיימת בסמכויות, היא מיושנת ואף מרבה כשלעצמה דיונים מיותרים במחלוקות סמכות. על כן מן הראוי היה, שהמחוקק ייתן דעתו למכשלה, הנובעת מן ההפרדה הקיימת בסמכויות כדי לשקול הסרתה.
המחוקק טרם נענה לפנייה זו (אך ראו דין וחשבון ועדת אור לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל, אוגוסט 1997), אולם אין סיבה שבית המשפט יקשיח עוד את הכללים הקיימים. המקרה שבפנינו הוא ראייה לחוסר התוחלת שבהקשחה שכזו. אין לאמץ את שיטת המבקש על פיה, בית משפט השלום, שדן כמעשה יום ביומו בתובענות שנושאן סעדים בשווי מיליוני שקלים, אינו יכול לדון בהסרתה של ה"פרגולה" נושאה של בקשה זו. בדין פסק איפוא בית המשפט המחוזי את אשר פסק.
הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, ז' בתמוז תשס"ג
(7.7.2003).
ש ו פ ט