רע"א 4993/09 משה ברנר נ. עו'ד יוסף סגל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' עמית), בע"א 838-08 מיום 14.5.2009 בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ד' פיש) בת.א. 4086/02 מיום 25.6.2008.

1.

המבקש הינו איש עסקים הפועל לגיוס משקיעים לחברות הייטק תמורת גביית עמלות מסכום ההשקעה. ביסוד הבקשה הנוכחית עומדת פניית המבקש לקבוצת משקיעים אשר השקיעו סכומים בחברה העוסקת בפרסום בתי עסק באמצעות האינטרנט תמורת עמלת תיווך ששילמו בשיעור של 15% מערך השקעתם. ההשקעה כשלה והמשקיעים תבעו את החזר עמלות התיווך מהמבקש. המבקש הגיש מצידו הודעת צד שלישי נגד המשיב בה טען כי הוסכם על החזר מחצית מהעמלה בלבד וכי סכום זה לא הועבר אליו מאת המשיב שלו העבירו המשקיעים, שהם בני משפחתו ומקורביו, את כל סכום העמלות. בהסכמה, שילם המבקש רבע מסכום העמלה. בגלגול ראשון של ההליך דחה בית משפט השלום את תביעת המשקיעים מעבר לחלק העמלה ששולם להם על ידי המבקש. בבית המשפט המחוזי נקבע כי היה מקום לחייב את המבקש לשלם להם את מחצית עמלת התיווך וההתדיינות בנוגע ליחסים שבין המבקש לבין המשיב הוחזרה לבית משפט השלום. בית משפט השלום דחה את ההודעה לצד שלישי ועל כך הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

2.

בית המשפט המחוזי ציין כי בית משפט השלום לא קבע שהמשיב העביר את העמלות למבקש, אך גם לא מצא קביעה הפוכה בנדון. עוד קבע כי נטל ההוכחה בסוגיה זו רובץ על המשיב אך הוא לא עמד בו, למעט הודאת המבקש כי המשיב העביר רבע מסכום העמלה בלבד. ואולם, בית המשפט החליט לדחות את הערעור, בין היתר, נוכח הודאת המבקש כי קיבל מהמשיב סכום של 50,000 ₪, שהוא סכום שווה ערך לכרבע מהעמלה שהודה בקבלתה מהמשיב. בית המשפט קבע כי על המבקש היה הנטל להראות כי סכום זה נתקבל כהלוואה והוחזר על ידו למשיב כפי שטען, אך הוא לא עמד בו. בית המשפט הפנה גם למכתב שכתב המבקש לשניים מהמשקיעים ובו כתב כי רובצת עליו התחייבות מוסרית להחזיר להם מחצית מהעמלה, מאחר ובהתאם לסיכום בינו לבין המשיב הם אמורים להתחלק בעמלות. במכתב לא נכתב כי המשיב לא העביר לו את חלקו בעמלות. בית המשפט קבע כי נוכח חולשות אלו ואחרות בגרסת המבקש, ולמרות שלא כל הנסתרות נגלו לעיניו, יש לדחות את תביעתו נגד המשיב.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש, שאינו מיוצג, כי טעה בית המשפט המחוזי כשדן בנושא ההלוואה שניתנה לו על ידי המשיב ואשר שני הצדדים הסכימו כי אינה קשורה לפלוגתא העיקרית וכי ההלוואה הוחזרה למשיב. לפיכך טוען המבקש כי לא ידע שעליו להתייחס לנושא ולהציג את הראיות החד-משמעיות התומכות, לטענתו, בגרסה זו. המבקש חוזר על הטענה כי לידיו הועבר רק כרבע מהעמלות במזומן וכי היתר הוחזק בידי המשיב. לדבריו, אין כל ספק שהחזיר את ההלוואה ולפיכך לא היתה לה שום קשר לסוגיית העברת העמלות. המבקש תוהה מדוע לא ניתן לו להתייחס לעניין ההלוואה טרם מתן פסק הדין.

4.

דין הבקשה להידחות. גם אני, כמו בית המשפט המחוזי, סבורה כי הגיעה העת לסיים את ההתדיינות בין הצדדים, המתגלגלת בין הערכאות השונות. כאמור, בית משפט השלום לא האמין לאף אחד מהעדים שהעידו בפניו וקבע כי המבקש לא הצליח לבסס את טענותיו ברמה הדרושה בהליך אזרחי. לכן דחה את ההודעה שהגיש לצד השלישי, המשיב. בית המשפט המחוזי הסכים לקביעת בית משפט השלום, בחן את הראיות בעצמו וקבע כי לא הוכח שהעמלות הועברו לידי המבקש. ואולם, בית המשפט החליט שלא לקבל את הערעור נוכח החולשות שבגרסתו של המבקש, לרבות אי הוכחת החזרת ההלוואה שקיבל מהמשיב. אכן, צודק המבקש כי נושא ההלוואה לא נדון במסגרת פסק הדין של בית משפט השלום, אך הוא הועלה על ידי המבקש בכתב ההגנה והמבקש אף נשאל בנושא זה במסגרת חקירתו הנגדית.

5.

זאת ועוד, מקריאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי נחה דעתי כי אף בלא להידרש לעניין ההלוואה, ותוך יציאה מנקודת הנחה כי אכן הוחזרה על ידי המבקש ואינה "שייכת" לסוגיית העמלות, כי נוכח החולשות שנמצאו בגרסאות המבקש רשאי היה בית המשפט המחוזי להגיע למסקנה כי יש לדחות את תביעת המבקש נגד המשיב משלא הוכיח תביעתו. כך עולה מניסוח כתבי הטענות בהם לא הזכיר המבקש כי קיבל כרבע מהעמלות ואף לא את אופן ההתחשבנות הראוי לדעתו בנוגע לעמלות. וכן בשל העדר איזכור בנוגע לאי העברת העמלות מהמשיב למבקש במכתב שכתב המבקש אל שניים מהמשקיעים, כפי שניתן היה לצפות שייכתב נוכח טענת המבקש. ממילא, הסוגיה הנדונה אינה מעלה כל סוגיה משפטית עקרונית ואין היא חורגת מהעניין של הצדדים הישירים לסכסוך זה. לפיכך, אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), ודינה להידחות.

הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.