רע"א 4999/14 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ. אליהו שני

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' רומנוב ) מיום 22.6.2014 בה נדחתה בקשת המבקש לסילוק תביעת המשיבים על הסף בשל מעשה בית דין.

1.

המשיבים 1 ו-2 הם בני זוג (להלן: בני הזוג ) שניהלו חשבון אצל המבקש, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק ). הבנק העמיד לבני הזוג מסגרות אשראי, בהלוואות, בערבויות וכן בזכות למשיכות בחשבון חוזר דביטורי. כבטוחה להחזר האשראי שניתן להם נרשם לטובת הבנק ביום 24.1.1995 שטר משכון ללא הגבלת סכום על בית המגורים של המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשכון ). ביום 22.7.1997 הגיש הבנק בקשה למימוש המשכון בלשכת ההוצאה לפועל ומאז ועד היום מנהלים הצדדים הליכים משפטיים בעניין זה בפני ערכאות שונות. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שנקט נגדם הבנק הגישו בני הזוג ביום 9.11.2010 "בקשה להקטנת קרן", ובה טענו כי יש להפחית את חובם בתיק מ-1,597,838 ש"ח ל-1,051,000 ש"ח וזאת נוכח מכתב שקיבלו מהממונה על פניות הציבור בבנק ביום 6.1.2008 בו צוין כי חובם של בני הזוג עומד על 1,051,000 ש"ח. רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם ש' קטוביץ) קיבל את הבקשה ביום 18.6.2012 וקבע כי החוב יופחת בהתאם (להלן: החלטת הרשם קטוביץ ).

2.

ביום 10.1.2011 הגישו בני הזוג את התביעה דנן לבית המשפט המחוזי בירושלים ובה עתרו לסעדים שונים שהעיקרי בהם הוא קציבת החוב של בני הזוג לבנק. ביום 31.12.2013 הגיש הבנק בקשה לסילוק התובענה על הסף, בין היתר, בטענה כי החלטת הרשם קטוביץ מהווה מעשה בית דין בהליך דנן מאחר שראש ההוצאה לפועל אימץ בה את טענת בני הזוג באשר לגובה החוב, וזו מהווה "הודאת בעל דין". המשיבים מצדם התנגדו לבקשה.

3.

בהחלטתו מיום 22.6.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו כי "אמנם במסגרת ההליכים שהתקיימו בלשכת ההוצאה לפועל לא נאמרו דברים ברורים וחד משמעיים" ואולם, כך סבר בית המשפט, נראה מתוך מכלול הדברים כי המשיבים פנו ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה קונקרטית הנשענת על מכתב ששלח אליהם נציג הבנק וכי הם לא עתרו שם לקציבת החוב. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי בהחלטה אחרת של כב' הרשם קטוביץ' מיום 6.3.2012 נאמר כי "עיקרה [של הבקשה] הינו כי אף לשיטת הזוכה, שיעורו של החוב כלפיו הינו נמוך משמעותית משיעורו של החוב בתיק ההוצאה לפועל", וכי הדבר מתיישב עם טענת המשיבים לפיה לא ביקשו לקבוע בהוצאה לפועל את גובה החוב אלא את הסכום המקסימאלי שהמבקש יוכל לגבות מהם, מבלי שיוותרו על הטענות שהעלו בתובענה. בית המשפט הוסיף וקבע כי החלטות נוספות אליהן הפנה הבנק אינן מלמדות כי התביעה שבפניו התייתרה וכי אם הייתה קביעה שכזו היא הייתה נאמרת במפורש.

4.

מכאן הבקשה שלפניי בה חוזר הבנק וטוען כי החלטת הרשם קטוביץ מהווה מעשה בית דין. כמו כן טוען הבנק כי לאחר שניתנה החלטה זו פנו המשיבים ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה נוספת להפחתת גובה החוב וכבוד רשם ההוצאה לפועל א' אבני דחה את הבקשה (להלן: החלטת הרשם אבני ) ביום 28.8.2013 וקבע כי "הודאת החייבים בסכום החוב המוקטן (על פי תחשיבם אשר הוגש לתיק) משתיקה אותם עתה מלטעון כנגדו". הבנק מוסיף וטוען כי ערעור שהוגש על החלטת הרשם אבני לבית-משפט השלום ובקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – נדחו. בנסיבות אלו, כך טוען הבנק, שגה בית המשפט בהתעלמו מן ההחלטות לפיהן גובה החוב שנקצב בהחלטת הרשם קטוביץ מהווה מעשה בית דין. הבנק מוסיף כי בני הזוג מנסים לעכב את הליכי ההוצאה לפועל בכך שהם נוקטים הליכים בערכאות השונות בעניין גובהו של החוב ומדגיש כי הם מבקשים לדון בטענות שהעלו זה מכבר ולקבל את אותם הסעדים שנדונו והוכרעו. כמו כן טוען הבנק כי בני הזוג אינם יכולים לטעון עתה כי רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך לקצוב את חובם, וזאת נוכח הטענה ההפוכה שהעלו בערעור על החלטת הרשם אבני, לפיה הוא מוסמך לקצוב את חובם.

5.

בני הזוג מתנגדים לבקשה ומציינים כי קבלת בקשת הבנק סותמת את הגולל על תביעתם לקציבת החוב, ככל שקיים, ומדגישים כי כל הערכאות עד כה הכירו בזכותם לקציבת החוב כיוון שהבנק הגיש בקשה למימוש משכון על סכום בלתי קצוב. עוד טוענים בני הזוג כי הבנק הודה בכתב ההגנה שהוגש מטעמו כי החוב לא נקצב ולא ערער על החלטות שיפוטיות קודמות בהן נקבע כי לשכת ההוצאה לפועל אינה מוסמכת לקבוע את גובה החוב. בני הזוג מוסיפים כי בכל ההחלטות למעט החלטת הרשם אבני נקבע כי החוב טרם נקצב וכי כב' הרשם אבני לא היה מודע להחלטות אלה. עוד טוענים בני הזוג כי הבקשה שהגישו לכב' הרשם אבני ממוקדת ועניינה בסגירת תיק ההוצאה לפועל כיוון שהחוב שעמד בבסיסו לא נקצב. בני הזוג מוסיפים וגורסים כי הן לשכת ההוצאה לפועל, הן בית-משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו בעבר כי טענות לעניין גובה החוב יועלו בפני בית המשפט המוסמך והם מדגישים כי פנו לבית המשפט המחוזי לאחר שכבוד רשם ההוצאה לפועל קבע כי ההכרעה במחלוקת חורגת מסמכותו.

6.

דין הבקשה להידחות.

בית משפט זה עמד לא אחת על ההלכה לפיה "בית המשפט של ערעור יטה שלא להתערב בהחלטות דיוניות אשר משמעותן המעשית היא המשך בירור ההליך לגופו" (רע"א 3068/12 ש.א.מ מרכז הגז בע"מ נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ , פסקה 6 (20.6.2012) והאסמכתאות שם) (להלן: עניין ש.א.מ ). עוד נפסק כי השימוש באמצעי של סילוק תובענה על הסף מבלי לבררה לגופה ייעשה במקרים חריגים בלבד (ראו עניין ש.א.מ , שם; רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל , פיסקה 4 (26.12.2013)). בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הבנק לאחר שעמד בפירוט על מכלול הטענות שהעלו הצדדים, וקבע כי החלטת הרשם קטוביץ אינה מקימה מעשה בית דין בנוגע לגובה החוב בציינו כי עיון בהחלטת הרשם מעלה שבני הזוג לא ביקשו את קציבת החוב אלא את הפחתתו נוכח המכתב שנשלח אליהם מנציג הבנק. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי עיון בהחלטת הרשם אבני וההחלטות שבאו בעקבותיה מלמד כי אין בהן אמירה כלשהי לפיה הליך התביעה בו נקטו בני הזוג לקציבת החוב מתייתר. החלטתו של בית המשפט קמא אף מתיישבת עם טיעוניו של הבנק בכתב ההגנה (בסעיף 99) שם נאמר: "... הבנק יטען כי הסעד היחיד מבין רשימת הסעדים, שלגביו אין מעשה בית דין , הינו דרישתם לקצוב את החוב. כל יתר הסעדים המפורטים בסעיף זה הוכרעו בפסק דין חלוט, והתובעים מושתקים מלהעלותם בשנית ..." (ההדגשה לא במקור).

סיכומם של דברים, הבקשה נדחית.

הבנק יישא בהוצאות המשיבים בבקשה בסך של 10,000 ש"ח.