רע"א 50/18 רן פוליאקין נ. שיק דיוויד

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 33918-12-17, כבוד השופט א' אברבנאל ) בגדרן נדחתה בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני, ולעיון חוזר.

ברקע לבקשה מצוי סכסוך בין בעלי מניות של משיבה 3, אשר הינה חברה פרטית העוסקת בפיתוח מקלדת לבישה, המאוגדת במדינת דלוור, ומרכז פעילותה הינו בישראל (להלן: החברה ). המבקש מחזיק ב-26% ממניות החברה, ושימש עד לאחרונה כאחראי על תחום השיווק בחברה. יתרת המניות מוחזקת על ידי משיבים 2-1 – כאשר אין חולק כי הם מחזיקים יחדיו במעל ל-50% ממניות החברה – ועל ידי משקיעים נוספים אשר לא צורפו כצד להליך זה. משיב 1 הינו יוזם המוצר שבפיתוח החברה, ומשמש לכאורה כמנכ"ל החברה והדירקטור היחיד בה (להלן: המשיב ). משיבה 2 היא בת זוגו של משיב 1 ובעלת מניות בחברה. משיבה 4 היא חברת בת של החברה (להלן: חברת הבת ). משיבה 5 הינה חברה בבעלותו המלאה של המבקש, אשר סיפקה עד לאחרונה שירותים לוגיסטיים עבור החברה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן כי לאחרונה פוטר המבקש מכל תפקידיו בחברה, תוך הפסקת קבלת שירותים עבור החברה מאת משיבה 5, וניסיון להעברת פעילותה של החברה למיקום אחר תחת חברת הבת. המבקש הגיש בקשה למתן סעד זמני לבית משפט קמא, טרם הגשת תביעה, לפיה יש להורות על השבתו לתפקידיו בחברה, ולמנוע את העברת פעילות החברה. נטען כי החברה הינה חברת מדף אשר בפועל לא נעשתה בה כל פעילות משמעותית, וכי מערכת היחסים בין היזמים – המבקש והמשיב – מאז תחילת דרכה של החברה, הייתה במסגרת של מעין שותפות. לכן נטען כי פעולות המשיב להרחקת המבקש מהמיזם מהוות קיפוח, והפרת זכויותיו של המבקש בניגוד לדין. עוד נטען כי ההחלטות שקיבל המשיב בנוגע לפיטוריו של המבקש נעדרות סמכות.

2.

בית משפט קמא דחה את הבקשה לסעד זמני, ובקשה לעיון חוזר שהוגשה בעקבות הדחייה. טענות המבקש בדבר קיומה של מעין שותפות נדחו, תוך שנקבע כי סיכוייה של התביעה אינם גבוהים במידה המצדיקה הענקת סעד זמני כמבוקש. דחיית הבקשה נשענה גם על הקביעה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, מאחר שהחברה נמצאת בתקופה קריטית של תחילת שיווק המוצר, והטלת מגבלות כפי שהתבקשו בשלב זה עלולה לגרום לפגיעה חמורה בחברה, וביתר בעלי המניות.

3.

בבקשה המונחת לפניי טוען המבקש כי שינוי מעמדו ופיטוריו מהחברה נעשו בחוסר סמכות, מאחר שעל פי תקנון החברה הדירקטוריון צריך להיבחר מידי שנה על ידי האסיפה הכללית – אשר לטענתו לא התכנסה מעולם. על כן אין תוקף לכהונתו של המשיב כדירקטור יחיד אשר קיבל את ההחלטה. עוד חוזר המבקש על טענותיו לפיהן פיטוריו מהווים קיפוח ופגיעה בציפיותיו הלגיטימיות כבעל מניות מייסד בחברת מעטים. בקשתו של המבקש נוגעת רק לסעד זמני אשר ישמר את מעמדו וסמכויותיו בחברה, ואינה מתייחסת לסוגית העברת פעילות החברה, אשר גם בגינה התבקש סעד זמני בהליך קמא.

דיון והכרעה

4.

בקשה זו ניצבת בצומת שבין סעדים זמניים לבין מתן רשות ערעור. כידוע, מוענק שיקול דעת רחב לבית משפט אשר בפניו מוגשת הבקשה לסעד זמני. ניתן לומר כי רוחב שיקול הדעת של הערכאה המבררת עומד ביחס הפוך לשיקול הדעת המצומצם של ערכאת הערעור. מושכלת יסוד היא כי שניים הם השיקולים העיקריים למתן סעד זמני – קיומן של ראיות מהימנות לכאורה המבססות את עילת התביעה, ומאזן הנוחות. נפסק כי קיים יחס של מקבילית כוחות בין שני השיקולים האמורים.

ביחס למאזן הנוחות, המבקש כמעט ולא התייחס בבקשתו לפגיעה הצפויה להיגרם לו מאי-מתן סעד כמבוקש, למעט הפגיעה הצפויה לחברה מניתוק קשרים שתווה במשך השנים עם חברות שונות, אשר איתן היו צפויות להיחתם עסקאות בקרוב. לגישתו, למשיבים אין יכולת לתפוס את מקומו בחברה בכל הקשור לניהול תחום השיווק ומסחור המוצר. נראה כי המבקש לא מצביע על נזק בלתי הפיך אשר עשוי להיגרם לו באופן אישי, לרבות נזק כלכלי, אלא על נזק אפשרי לחברה. ויוזכר, המבקש הינו בעל מניות מיעוט בחברה, ולמשיבים יש אינטרס כלכלי משמעותי וגדול יותר בחברה, שכן הם מחזיקים בחלק הארי של מניותיה. לכך יש להוסיף כי לא ברור מדוע האפשרות שתעמוד בפני המבקש להגיש תביעה כספית נגד המשיבים, במקרה של נזק כאמור, אינה שיקול לדחיית בקשתו בהינתן התמונה הכוללת כפי שמשתקפת בשלב זה.

לאור נטייתו של מאזן הנוחות באופן ברור לטובת המשיבים – נראה כי דרושות ראיות ממשיות התומכות בעילת התביעה, על מנת שהיחס בין השניים יצדיק את מתן צו המניעה הזמני. כפי שיוסבר להלן, זהו אינו המצב.

5.

ביחס לעילת התביעה, ליבת הסכסוך מרוכזת בשאלה האם פיטוריו של המבקש והדרתו מפעילות החברה נעשו בסמכות על ידי המשיב. כאמור, לגישתו של המבקש מעולם לא כונסה בחברה אסיפה כללית אשר מינתה דירקטוריון לפי הוראות סעיף

5( a ) לתקנון, ועל כן המשיב אינו מכהן כדירקטור בחברה, ואף לא כמנכ"ל, ועל כן לא היה מוסמך לפטרו. ואולם, עיון בטענות הצדדים מגלה כי לסוגיה זו פנים לכאן ולכאן. אבהיר בקצרה.

נטען לדוגמה כי במסמך ישיבת הדירקטוריון מיום 9.2.2015 בה ישב המשיב כדירקטור יחיד, צוין כי המשיב הינו מנכ"ל החברה יו"ר הדירקטוריון שלה, וכי משיבה 2 הינה מזכירת החברה. ועוד, אומנם סעיף 5( a ) לתקנון קובע כי הדירקטורים ימונו באסיפה השנתית, ברם סעיף 15 לתקנון קובע כי במידה שלא ימונו דירקטורים על ידי האסיפה השנתית, הם ימונו " as soon thereafter as convenient ". על פי קו זה – בסמוך, אך אין דרישה למינוי מידי.

יצוין כי המבקש הגיש בקשות להשיב לתגובת המשיבים, ולצירוף ראיות המתייחסות לטענתו לדיווחים של החברה לרשות ניירות הערך האמריקאית ולפיהם המבקש הינו דירקטור בחברה, יחד עם המשיב ועם משיבה 2. לא מצאתי מקום להתיר את הוספת הראיות האמורות מטעמי המסגרת וההכרעה הדרושה בשלב זה. בהקשר זה ניתן לפנות למסמכי ההתאגדות של החברה. אין באמור בכדי להביע עמדה לכאן או לכאן בדבר ההכרעה המשפטית הראויה אחרי ליבון הראיות, אלא להראות כי על פני הדברים בשלב זה, ובמסגרת בקשה זו, הראיות אינן תומכות בגישת המבקש בעוצמה הנטענת. כמובן הבירור המלא של הטענות יתקיים בתיק העיקרי, בהיעדר הסכמות בין הצדדים.

נסיים בהדגשת המסגרת הדיונית של בקשה למתן רשות ערעור, על רקע שיקול הדעת הרחב שמוענק לערכאה קמא. אין הדבר אומר כי לעיתים לא יהיה נכון להתערב ואף לבדוק טענות סף – ברם אין זה המקרה כאן.

6.

נוכח האמור הבקשה נדחית, יחד עם הבקשות להוספת ראיות ולמתן זכות תשובה לתגובת המשיבים. המבקש יישא בהוצאות משיבים 4-1 ביחד בסך 8,000 ש"ח.