רע"א 5033/97 פנצרית אונו בע"מ נ. ת.ש. אונו בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' א' לוי), שקיבל באופן חלקי את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים והורה על מתן צו זמני האוסר על המשיבים לבצע עבודות בניה או הריסה בשטח תחנת הדלק שבבעלותם אשר הושכר למבקשים. צו זה הותנה בהפקדת ערבות בנקאית בסכום של 100,000 ש"ח. המבקשים מבקשים לערער על התניה זו. כן הם מבקשים, כי יוצא צו עיכוב ביצוע, ולמעשה צו מניעה זמני שימנע מן המשיבים לבצע את העבודות שצוינו לעיל.

המבקשים מנהלים את עסקם בחצרים ששכרו מן המשיבים. החצרים מצויים בתחנת דלק שבבעלות המשיבים. אין מחלוקת, שעל-פי הסכם השכירות היו המשיבים זכאים לפנות את המבקשים מן החצרים אם החליטו לבצע עבודות בניה או שיפוץ. אין מחלוקת שהמשיבים נתנו הודעת פינוי כאמור, אלא שלטענת המבקשים התחייבו בפניהם המשיבים בעל-פה, כי בתום השיפוצים ישובו ויקצו להם מקום בתחנה. לטענת המבקשים, מתנערים כעת המשיבים מהבטחתם זו ולכן פנו המבקשים לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו וביקשו צו מניעה זמני שימנע מן המשיבים לגרום לפינויים. ביום 5.8.97 ניתן צו מניעה כאמור במעמד צד אחד. ביום 13.8.97 התקיים דיון במעמד שני הצדדים. בתום דיון זה דחה בית המשפט (כב' השופט ר' אמיר) את הבקשה למתן צו זמני, בקבעו:

"לא שמעתי טענה מצד המבקשים, כי ההסכם בע"פ, עליו בין היתר הם תומכים את תביעתם - בוטל על ידיהם. כל ששמעתי היא טענה, שהמשיבים מפרים את אותו הסכם, ואין בדעתם לקיימו בעתיד לבוא, כאשר התחנה תבנה מחדש. כיון שכך הרי גם אליבא דמבקשים אין הם זכאים, לפי המצב החוזי הקיים (ההסכם בע"פ), להשאר במקום, ועליהם לצאת. לבטח, אין הם זכאים למנוע את המשיבים מביצוע עבודות ההריסה והבניה...לאור האמור לעיל, לא רק שאינני רואה זכות לכאורה, אלא שעמדת המבקשים עצמם שומטת הקרקע לטענתם בדבר צו המניעה אותו הם מבקשים כעת. מכל מקום, ואפילו היתה זכות לכאורה, ואפילו מאזן הנוחות היה נוטה לטובת המבקשים (ואיני סבור כך) - לא ניתן לקבל צו מניעה זמני בלא לתת ערבויות לנזק...עו"ד סדן אישר בפני בהגינותו כי מרשיו המבקשים אינם יכולים ליתן כל ערבות שהיא. טענתו שסדר הדברים היה צריך להיות הפוך, היינו שהמשיבים יתבעו את מרשיו - אינה מקובלת עלי."

המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כאמור לעיל, נעתר בית המשפט חלקית לבקשתם וקבע:

"...ואף שגם בליבי התעורר ספק ביחס לזכותם של המבקשים לסעד זמני, סברתי שראוי ללכת לקראתם, ולו על מנת לברר את הטענה כי בין בעלי הדין נכרת הסכם חדש, בעל פה, שממנו חזרו המשיבים. ברור הוא שבמצב זה פינוי המבקשים מהמושכר והריסת עיסקם עלול ליצור מצב בלתי הפיך."

כאמור, התנה בית המשפט המחוזי את תוקפו של צו כאמור בהפקדת ערבות בנקאית, צמודה ובלתי מוגבלת בזמן, בסכום של 100,000 ש"ח.

לטענת המבקשים, הם זכאים, כמחזיקים במקרקעין, לצו מניעה לשעה, וזאת בלא כל תנאי. התנהגותם של השיבים עולה, לשיטת המבקשים, כדי עשיית דין עצמית אסורה ולפיכך התנית צו המניעה המבוקש בהפקדת ערבות בסכום ניכר מיטיבה עם מי שעושה דין לעצמו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. כלל הוא בידינו שאין אנו נותנים רשות ערעור בבקשות שעניינן אינו חורג מן הסכסוך הספציפי שבין הצדדים ואינו מעורר שאלות כלליות, חוקתיות, משפטיות או ציבוריות (וראה רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). ביסוד הבקשה עומדות טענות עובדתיות שלא נדונו לגופן בערכאות התחתונות ואשר לא נקבעו לגביהן ממצאים עובדתיים. די לי אם אציין, כי לא נבחן טיב זכויותיהם של המבקשים בחצרים בהם ניהלו את עסקם או בכל חלק אחר של התחנה, בין לפני השיפוצים ובין לאחריהם. כך גם לא נבחן מעמדם של המבקשים בחצרים לאחר שניתנה להם (לפי הנטען) הודעת פינוי. בנסיבות אלו מחייב הדיון בטענת המבקשים קביעת ממצאים עובדתיים והכרעה על בסיסם - וכאמור לא לכך נועדה בקשת רשות ערעור שניה. זאת ועוד, עניינם של המבקשים נדון על-ידי שתי ערכאות, שנתנו דעתם לנקודות החולשה שבטיעונם ולנזק הכבד העלול להיגרם למשיבים כתוצאה מהוצאת הצו שביקשו המבקשים. לא מצאתי עילה להתערבות בשיקול דעתן של ערכאות אלו.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה למתן צו עיכוב ביצוע או צו זמני.