רע"א 5035/01 מ. מגן אינטרנשיונל חברה לבנין והשקעות בע"מ נ. דיור עולה בע"מ

1.המשיבה 1 (להלן: החברה) עסקה בשנת 1998 בבניית אגף חדש בבניין עבור המשיב 2 (להלן: המוזיאון), וזאת על יסוד חוזה, שבו נקבע, בין היתר, כי למוזיאון זכות לקזז מן הסכומים שעליו לשלם לחברה, סכומים שהחברה חייבת לו. בחודש ינואר 1998 המחתה החברה למשיב 3 (להלן: בנק אוצר החייל) את הזכות לקבל את כל הכספים שישולמו לחברה על-ידי המוזיאון בגין עבודות-הבנייה שביצעה, ובעניין זה נרשם שיעבוד על דרך ההמחאה אצל רשם החברות.

במהלך אותה שנה נקלעה החברה לקשיים כספיים. על רקע זה, בחודש ספטמבר 1998, נקט המשיב 4 (להלן: בנק לאומי) בהליכי הוצאה-לפועל כנגד החברה, ובגידרם הטיל עיקולים על כספי החברה הנמצאים בידי המוזיאון. המוזיאון, שבאותה העת טרם נודע לו על המחאת זכויות החברה לטובת בנק אוצר החייל, הודיע ללשכת ההוצאה-לפועל כי קיבל את הודעת העיקול, ואישר כי נמצאים בידיו כספים של החברה, שמועד תשלומם בעתיד. ואולם, לבקשת החברה, עיכב ראש ההוצאה-לפועל את הליכי ההוצאה-לפועל כנגדה. או אז, המוזיאון - על-פי עצה משפטית שקיבל - סבר כי ניתן להעביר כספים אלו לחברה, וכך עשה.

כעבור כשנה, בחודש ספטמבר 1999, פנה בנק אוצר החייל למוזיאון, והודיעו על דבר המחאת החברה את זכויותיה כלפי המוזיאון לבנק אוצר החייל. מספר ימים לאחר-מכן נשלחה מלשכת ההוצאה-לפועל אל המוזיאון הודעת עיקול שנייה על כספי החברה, לטובת בנק לאומי, אלא שהפעם הודיע המוזיאון ללשכת ההוצאה-לפועל, כי כספי החברה שבידיו, שאותם ביקש בנק לאומי לעקל, הומחו לבנק אוצר החייל.

2.בתאריך 9.1.00 נתן בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו צו הקפאת הליכים ביחס לחברה, ומינה את רואה-החשבון (עורך-הדין) ד"ר שלמה נס כנאמן על החברה. בחלוף כשישה חודשים, במסגרת הסדר-נושים שגובש בגדרי הליך ההבראה, נרכשה החברה בידי המבקשת, ובית-המשפט המחוזי הורה לבטל את כל העיקולים שהוטלו כנגד החברה.

ביני לביני, לאחר שניתן צו הקפאת ההליכים על החברה והגם שהליכי ההוצאה-לפועל כנגד החברה היו מעוכבים, הגיש בנק לאומי לראש ההוצאה-לפועל בקשה לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967- (להלן: חוק ההוצאה לפועל) לחיוב המוזיאון - כצד שלישי - בתשלום כל סכומי הכספים שצוינו בהודעות העיקול שנמסרו למוזיאון, ושלא הועברו על-ידי המוזיאון ללשכת ההוצאה-לפועל. ראש ההוצאה-לפועל נענה באופן חלקי לבקשה, בקובעו כי המוזיאון מסר לחברה, ללא הצדק סביר, כספים שהודיע ללשכת ההוצאה-לפועל כי הם ברשותו, ועל-כן יש לחייב את המוזיאון בתשלום כספים אלו עד לגובה חובה הפסוק של החברה לבנק לאומי. עם זאת, ראש ההוצאה-לפועל הגביל את פסיקתו לתיק אחד מתוך ארבעה תיקי הוצאה-לפועל שבהם פתח בנק לאומי כנגד החברה.

או אז הודיע המוזיאון, שלא ערער על החלטת ראש ההוצאה-לפועל, כי מתוך הסכומים שעליו לשלם עוד לחברה עבור עבודות הבנייה שביצעה, יקוזזו חובות של החברה כלפיו (בגין פרמיות ביטוח שלא שילמה החברה ועבודות בנייה שלא השלימה), וכן כל הסכומים שנדרש המוזיאון לשלם כצד שלישי בהליכי ההוצאה-לפועל לבנק לאומי.

3.על רקע זה הגיש הנאמן לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למתן הוראות, שבה טען כי על בית-המשפט המחוזי להורות, כי אין המוזיאון רשאי לקזז את הסכומים שאותם חויב לשלם כצד שלישי לבנק לאומי, מתוך הכספים המגיעים מן המוזיאון לחברה; וכי אין המוזיאון יכול לתבוע מן הנאמן, כחוב בר-הוכחה, סכומים ששילם כצד שלישי לבנק לאומי במסגרת הליך ההוצאה לפועל.

4.בית-המשפט המחוזי קבע, כי הגם שאינו יושב כערכאת ערעור על החלטת ראש ההוצאה-לפועל, הרי שהמוזיאון הודיע ללשכת ההוצאה-לפועל כי מצויים בידיו כספים של החברה, ומרגע שהודיע כך, הוא נתפס על הודעתו; ומשכך, החלטת ראש ההוצאה-לפועל לחייב את המוזיאון כצד שלישי בדין יסודה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיום החלטת ראש ההוצאה-לפועל יביא לכך שהמוזיאון ישלם את אותו הסכום פעמיים - פעם אחת לבנק אוצר החייל, שזכויות החברה הומחו לו, ופעם אחת לבנק לאומי, שכלפיו חויב המוזיאון כצד שלישי לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל; תוצאה זו מביאה לכך שהחברה נהנתה מהפחתת חובה הן כלפי בנק אוצר החייל, הן כלפי בנק לאומי; וכי נוכח תוצאה זו למוזיאון זכות להיפרע מן החברה את אחד הסכומים הללו. בית-המשפט המחוזי קבע איפוא, כי לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם1980- (להלן: הפקודה), יש להכיר בזכות הקיזוז של המוזיאון, וזאת על-מנת שלא יווצר מצב שבו המוזיאון משלם לחברה את חובו שלו כלפיה, אך אינו יכול להיפרע את חובה שלה כלפיו.

5.מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. טענת המבקשת - שכאמור היא שרכשה את החברה במסגרת הסדר-הנושים שאושר - הייתה, כי בנק לאומי לא יכול היה לנקוט בהליך לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל לחיוב המוזיאון כצד שלישי. זאת, ראשית, מכיוון שמדובר בהליך נספח להליך ההוצאה-לפועל העיקרי כנגד החברה, שעוכב, ושבגידרו בוטלו בהמשך, במסגרת הסדר-הנושים, העיקולים שהוטלו על נכסי החברה; ושנית, משום שצו הקפאת ההליכים משתרע גם על ההליך כנגד הצד השלישי, למצער כל אימת שיש בהליך כזה כדי לפגוע במאסת נכסי החייב חדל-הפירעון ובעקרון שוויון הנושים. עוד נטען, כי בית-המשפט המחוזי לא נדרש לשמש כערכאת ערעור על ראש ההוצאה-לפועל, אלא אך לקבוע כי צו הקפאת ההליכים משתרע גם על הליכי ההוצאה-לפועל, כמקובל במקרים שבהם מתנהל הליך קולקטיבי שנועד לאפשר לנושיו של חייב להיפרע ממנו, ועל-כן אין תוקף להליך שבו נקט בנק לאומי כנגד המוזיאון, כל עוד הליך זה לא התנהל בפני בית-המשפט המחוזי. המבקשת הוסיפה וטענה, כי המחאת זכויות החברה לבנק אוצר החייל קדמה לעיקולים שהטיל בנק לאומי, כי תוקפה של המחאה זו אינו מותנה בידיעת המוזיאון - הלוא הוא החייב לצורך עסקת ההמחאה - וכי, על-כן, יש, מצד אחד, להכיר בעדיפות שיש לבנק אוצר החייל על-פני בנק לאומי ביחס לכספים, ומצד שני, לפטור את המוזיאון מחיובו לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. בהקשר זה הוסיפה המבקשת וטענה, כי אף לאחר ההודעה הראשונה שמסר המוזיאון בדבר הימצאות כספי החברה בידיו לא יכול היה המוזיאון להעביר כספים אלו ללשכת ההוצאה-לפועל - וזאת מן הטעם שהליכי ההוצאה-לפועל כנגד החברה היו מעוכבים באותה עת - והעברת הכסף אף לא נתאפשרה עד שניתן צו הקפאת ההליכים. צו זה שלל כמובן את האפשרות שהמוזיאון יעביר כספים של החברה לנושה כלשהו, וחייב את המוזיאון להעביר כספים אלו לנאמן לצורך חלוקתם במסגרת ההליך הקולקטיבי.

עוד טענה המבקשת, כי המוזיאון לא רשאי היה לקזז סכומים שבהם טרם חויב, הנובעים מן ההליך לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל שבו נקט בנק לאומי במסגרת שלושה תיקי הוצאה-לפועל שבהם טרם ניתנה החלטה; או את הסכום שבו חויב בתיק ההוצאה-לפועל הרביעי, על-פי החלטת ראש ההוצאה-לפועל, שניתנה כאשר צו הקפאת ההליכים היה בתוקף. המבקשת הטעימה עוד, כי ממילא סעיף 74 לפקודה כלל אינו חל על העניין הנוכחי, שכן חיובו של המוזיאון כצד שלישי אינו מקנה לו זכות להיפרע מן החברה, ועל-כל-פנים סעד הקיזוז בפירוק אינו סעד עצמי, אלא היה על המוזיאון להגיש תחילה תביעת חוב לנאמן.

בתגובתו לבקשה למתן רשות ערעור הצטרף הנאמן לטענות המבקשת, בהדגישו את הטענה שסעיף 74 לפקודה אינו מתיר למוזיאון לבצע את הקיזוז שעליו הודיע המוזיאון.

ואילו המוזיאון טען, כי פעל בתום-לב, ותמך בטענות המבקשת והנאמן לעניין חיובו בהליך ההוצאה לפועל לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. עם זאת, המוזיאון התנגד למתן רשות ערעור לעניין שאלת זכות הקיזוז, והתבסס על החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין זה, בהסבירו, כי הקיזוז נעשה מכוח החוזה שבינו לבין החברה. עוד טען המוזיאון, כי צו להקפאת הליכים לפי סעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט1999- (להלן: חוק החברות) אינו מעכב זכויות קיזוז, ועל-כן סעיף 74 לפקודה כלל אינו רלוואנטי לעניין. לחלופין טען המוזיאון, כי חובה של החברה כלפיו, הנובע מחיובו לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, נוצר לאחר שאושר הסדר-הנושים, ולפיכך המוזיאון רשאי גם עתה להיפרע מן החברה על-ידי קיזוז.

בנק אוצר החייל, שהצטרף לטענות כי המחאת זכויות החברה קדמה לעיקול שהטיל בנק לאומי, וכי החלטת ראש ההוצאה-לפועל שניתנה כאשר צו הקפאת ההליכים היה בתוקף - בטלה, הבהיר בתגובתו, כי טרם קיבל את הכספים המגיעים לו על-פי עסקת ההמחאה. בנק אוצר החייל הוסיף, כי הנאמן עצמו טעה משום שהגיש בקשה לבית-המשפט המחוזי בעניין זכות הקיזוז ונמנע מלהחליט בעניין סדרי העדיפויות בכספי החברה שבידי המוזיאון.

לטענות אלו, ולעצם מתן רשות למבקשת לערער, התנגד בנק לאומי. טענתו הייתה, כי החברה ובנק אוצר החייל ביקשו להצטרף כצדדים להליך לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל שניהל בנק לאומי כנגד המוזיאון בלשכת ההוצאה-לפועל, ומשנדחו הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשת רשות ערעור, שעודנה תלויה ועומדת. בנק לאומי טען עוד, כי אין הוא צד לסכסוך שבעטיו הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשת הנאמן למתן הוראות, וכי צורף להליך זה רק נוכח טענה בעניין זה שהעלתה המבקשת בפני בית-המשפט המחוזי.

6.החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

כאמור, אין הצדדים במקרה שבפניי חולקים על כך, שהמחאת זכותה של החברה כלפי המוזיאון לבנק אוצר החייל, שהשתכללה כלפי צדדים שלישיים עם הרישום אצל רשם החברות, קדמה לעיקולים שהטיל בנק לאומי על כספי החברה שבידי המוזיאון. משכך, זכותו של בנק אוצר החייל בכספים אלו קודמת לזכותו של בנק לאומי, אף אם המוזיאון (החייב בעסקת ההמחאה) לא ידע מלכתחילה על ההמחאה. ראו ע"א 471/73 מקבלי נכסים זמניים ומנהלים של אלקטרוג'ניקס (ישראל) בע"מ נ' אלסינט בע"מ , פ"ד כט(1) 121, בע' 126; ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד , פ"ד נג(2) 353, בע' 381-380; שלום לרנר, המחאת חיובים

(תשס"ב), 152, 353-351.

בנסיבות אלו, השאלה המתעוררת היא, מה הדין במצב שבו הכספים הועברו על-ידי המוזיאון לחברה מתוך טעות.

ברי, ראשית, כי בעובדת הימצאות הכספים בידי החברה, כעניין טכני, אין כדי לשנות את זכויותיהם המהותיות של הצדדים. על-כן, כספים אלו, שמסר המוזיאון לחברה מתוך טעות, שייכים לבנק אוצר החייל.

שנית, משנקבע כי הזכות המהותית בכספים אלו הייתה של בנק אוצר החייל, לכאורה לא היה יסוד לחיוב המוזיאון כצד שלישי לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע:

צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא [מסר נכסים מעוקלים], או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון.

אומנם, המוזיאון הודיע ללשכת ההוצאה-לפועל, בתגובה להודעת העיקול שנשלחה אליו, כי הכספים שביקש בנק לאומי לעקל נמצאים בידיו. ברם, מחד-גיסא, הודעה זו נמסרה עקב אי-ידיעת המוזיאון על עסקת ההמחאה בין החברה לבין בנק אוצר החייל, ומאידך-גיסא, ההמחאה עצמה הייתה רשומה אצל רשם החברות, כך שבנק לאומי יכול היה ללמוד בעצמו על עסקת ההמחאה בטרם הטיל את העיקול, ואף הרישום מחייב לראותו כמי שאכן ידע.

במצב דברים זה, נראה שאין בנק לאומי יכול להישמע בטענה כי רשאי היה להסתמך על הודעת המוזיאון, שלפיה כספי החברה נמצאים בידיו, באופן המקים עילה לחיוב המוזיאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. כאמור, בנק לאומי היה זה שמלכתחילה בחר להטיל עיקול על כספים שהוקנו זה מכבר לבנק אוצר החייל, וכיוזם העיקול עליו מוטל היה הנטל לבחון אם יש בהטלת העיקול כדי לאפשר לו להסתמך על כספים אלו כמקור לגביית חובו. על-כן, אין בנק לאומי יכול להתבסס על הודעת המוזיאון כי הכספים הללו מוחזקים בידיו, שהייתה לה, בוודאי בנסיבות העניין שבפנינו, משמעות טכנית בלבד.

על-פני הדברים ראוי היה איפוא לקבוע, כי - למצער בדיעבד - למוזיאון היה הצדק סביר לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל שלא להעביר את הכספים ללשכת ההוצאה-לפועל.

7.על רקע זה, השאלה המתעוררת היא, אם בית-המשפט המחוזי, שהורה על הקפאת ההליכים בעניינה של החברה, מוסמך היה להורות על ביטול ההליך לחיוב המוזיאון כצד שלישי, שהתנהל בפני ראש ההוצאה-לפועל.

סעיף 350 לחוק החברות קובע:

(ב) בית המשפט שהוגשה לו בקשה לפשרה או להסדר כאמור בסעיף קטן (א) (בפרק זה - התכנית), רשאי, אם שוכנע כי יהיה בכך כדי לסייע לגיבושה או לאישורה של תכנית שמטרתה להבריא את החברה, לתת צו ולפיו, במשך תקופה שלא תעלה על תשעה חודשים, לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע (בפרק זה - צו הקפאת הליכים).

(ג) ...

...

(ח) בסעיפים קטנים (ב) עד (ז), "הליך" - לרבות הליך לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז1967- , אך למעט הליך שביצועו הושלם ערב מתן הצו אף אם טרם הועברו הכספים שנתקבלו בשלו

[ההדגשה הוספה]

ככלל, ההליך הקולקטיבי המתנהל לפי סעיף 350 לחוק החברות נועד לרכז את ההתמודדות עם סוגיית פירעון חובות החייב לנושיו השונים בפני פורום אחד, וזאת בכדי שתינקט אמת-מידה שוויונית כלפי כלל הנושים, בהתאם לסדר העדיפויות שנקבע לפירעון החובות. יש לפרש את סעיף 350 לחוק החברות על-פי תכלית זו. כאשר יש איפוא בהליך כלשהו - והליכי הוצאה לפועל, כאמור, בכלל זה - המתנהל על-ידי נושה המבקש להיפרע את חובו של החייב כלפיו, כדי להשפיע, במישרין או בעקיפין, על הערך הכלכלי העומד לרשות כל יתר הנושים, או על סדרי העדיפויות ועל עקרון השוויון בין הנושים, הרי שיש להפסיק הליך זה, ולצרף את עניינו של הנושה למסגרת ההליך הקולקטיבי.

8.במקרה שבפניי, ההליך שניהל בנק לאומי על-מנת להיפרע את חובה של החברה כלפיו היה הליך לחיוב צד שלישי - המוזיאון - לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. כידוע, הליך זה הוא בבחינת הליך "תביעה" מקוצר, המאפשר לנושה שפתח בהליכי הוצאה-לפועל כנגד החייב ונפגע ממעשי צד שלישי, שפעל בלא הצדק סביר בניגוד להוראת צו עיקול שנמסרה לו, להיפרע מן הצד השלישי את ניזקו. נזק זה מתבטא באובדן האפשרות של הנושה-המעקל להיפרע את חובו הפסוק של החייב כלפיו מן הנכסים שאמורים היו להיות מעוקלים בידי הצד השלישי; ולפיכך, הנושה-המעקל זכאי לכך שהצד השלישי יפרע את חובו של החייב במקומו.

אלא, אף בניהול הליך לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל יש לעתים - כפי שעשוי היה להיות במקרה שבפניי - כדי להשפיע על הערך הכלכלי שיוותר לטובת כלל נושי החייב. שכן, ככל שהיה יסוד לחיוב המוזיאון כצד שלישי, התעורר חשש כי המוזיאון, שהוקנתה לו זכות קיזוז בחוזה עם החייב, יקזז סכומים שחויב בהם כצד שלישי, מן הכספים שעליו להעביר לחייב, וזאת בטענה שפרע את חובו של החייב במקומו. אומנם, נוכח העובדה שלא ניתן צו לפירוק החברה, אף נראה שזכות קיזוז זו של המוזיאון נובעת מן החוזה עם החברה, ולפיכך המוזיאון רשאי היה להסתפק בהודעה על הקיזוז ולא להידרש לפעול במסלול שמתווה סעיף 74 לפקודה. ראו רע"א 3849/99 האלונים ייצור בלוקים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ (בניהול מיוחד) , פ"ד נו(1) 361.

במצב זה, העשוי להוביל לכך שנושה אחד (בנק לאומי) יקבל עדיפות בפירעון חובו על-פני יתר הנושים, ראוי היה כי בית-המשפט המחוזי ישקול אם מן הדין להתיר לבנק לאומי להיזקק להליך התביעה המקוצר לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, או שמא יש להעדיף - נוכח הפגיעה האפשרית ביתר הנושים - כי בנק לאומי יצורף להסדר הנושים ככל נושה אחר, וכל זאת מבלי למנוע מבנק לאומי מלהיפרע מן המוזיאון - במידה שעומדת לו טענה כי המוזיאון נהג שלא כדין בעניין צו העיקול - על-ידי הגשת תביעה נזיקית נפרדת כנגדו.

נמצא, כי ככל שלחיובו של המוזיאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל השפעה על מאסת הערך הכלכלי העומדת לרשות כלל נושי החברה, מן הדין היה להורות על הפסקת ההליכים בלשכת ההוצאה-לפועל שבהם נקט בנק לאומי כנגד המוזיאון. דא עקא, בית-המשפט המחוזי נמנע מלהורות כך, ובהחלטתו העניק, הלכה למעשה, עדיפות לפירעון חובה של החברה לבנק לאומי על-פני חובה של החברה ליתר נושיה, הגם שחוב זה של החברה כלפי בנק לאומי לא היה אלא חוב רגיל. משכך, החלטת בית-המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד.

מכיוון שהגעתי למסקנה כי יש לבטל את חיוב המוזיאון כלפי בנק לאומי, ממילא אין לי צורך לדון בשאלת זכות הקיזוז הנתונה למוזיאון כלפי החברה.

9.אשר-על-כן, הערעור מתקבל, החלטת בית-המשפט המחוזי מתבטלת, ויש לקבוע כך: (א) הנאמן יעביר לבנק אוצר החייל את הכספים שהעביר המוזיאון לחברה מתוך טעות, במקום להעבירם לבנק אוצר החייל. כמובן, הוראה זו תחול אך על כספים עד לסכום חובה של החברה לבנק אוצר החייל. (ב) ניתן בזאת צו לביטול הליכי ההוצאה-לפועל שבהם נקט בנק לאומי כנגד המוזיאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. (ג) ניתן בזאת צו המצהיר כי למוזיאון אין זכות קיזוז כלפי הנאמן, כפי שביקש המוזיאון לטעון, ביחס לחיובים שבהם חויב המוזיאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.