רע"א 5045/96 דוד ספקטור נ. עופר נמרודי

בתאריך 1.4.97 ניתנה, לבקשת המשיבים, החלטה המתריאה על דחיית הבקשה לרשות ערעור על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. הבקשה וההחלטה נמסרו במשרד בא-כוח המבקש בתאריך 16.4.97.

רק ביום 29.5.97 הוגשה "תגובה דחופה לבקשה לרישום בר"ע לדחייה" ונאמר בה, כי ביום 28.5.97 הומצא למבקש עותק מן הבקשה. ואולם, עיון בתיק מעלה כי עותק מן ההחלטה נמסר למבקש כבר בתאריך 16.4.97, אך הוא לא ראה להגיב עליה אלא ביום 29.5.97. זאת, על אף שבהחלטה נאמר כי יש ליתן טעם מדוע לא תידחה הבקשה לרשות ערעור תוך חמישה ימים מיום קבלת ההחלטה. על פי האמור בכתב התגובה הנ"ל לא ניתן היה להתחקות אחר נסיבות האחור בהפקדת הערבון, ולכן בהחלטה מיום 1.6.97 איפשרתי למבקש להגיש בקשה להארכת מועד ערוכה כדין תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה.

ההחלטה האמורה נמסרה במשרד בא-כוח המבקש בתאריך 16.6.97, ואולם הבקשה להארכת מועד שבפני הוגשה רק ביום 26.6.97 (היינו, באיחור של שלושה ימים).

בבקשה להארכת מועד נאמר, כי בא-כוח המבקש לא קיבל את ההודעה על קביעת גובה הערבון, וזאת על אף קיומו בתיק של אישור מסירה מיום 24.7.96. עוד נאמר בבקשה, כי ככל הנראה ארעה "תקלה" בענין זה, משני סוגים אפשריים: האחד, אבדן ההודעה על קיומו של דבר דואר רשום במשרד הדואר לפני העברתה למשרד בא-כוח המבקש; השני, אי הכנסת ההודעה האמורה למעטפה שהועברה למשרד בא-כוח המבקש.

יש לציין, כי לאפשרות הראשונה אין אחיזה במציאות, שכן אישור המסירה שבתיק חתום ומעיד על מסירת דבר הדואר לידי הנמען. גם האפשרות השניה שהועלתה אינה ברורה, שהרי השליח המגיע לבית הדואר חותם על אישור המסירה ומקבל את דברי הדואר עבור בא-כוח המבקש, ותפקידו הוא להעביר את דברי הדואר לתעודתם. לא מצאתי בבקשה שבפני כל נסיון להתמודד עם העובדה שאישור המסירה נחתם על ידי מאן דהוא, ובמובן זה חזקה כי ההודעה בדבר גובה הערבון נמסרה לחותם - בא כוח המבקש או נציגו.

המדובר באיחור גדול ביותר בהפקדת הערבון (כ8- חודשים). בא-כוח המבקש לא היה ער לנושא הערבון אלא לאחר ההחלטה המתריאה על אפשרות דחיית הבקשה לרשות ערעור. גם אז, לא הזדרז בא-כוח המבקש והשתהה במתן התגובה הרבה מעבר למועד שנקצב בהחלטה. יפים לענין זה הדברים שנאמרו על ידי כב' הרשם צור בבש"א 189/88 (ע"א 512/86) אברי כהן ובניו בע"מ נ' בנק דיסקונט (לא פורסם): "בקשה זו דינה להדחות ובעקבותיה דינו של הערעור להדחות וזאת משלושה טעמים: ראשית - אין חולק כי ההודעה על קביעת ערבון נמסרה במשרד בא-כוח המבקשים. הטענה כי ההודעה אבדה במשרד אינה מועילה הן משום שלעניין זה לא נמסרו כל פרטים היכולים להאיר את נסיבות אבדן ההודעה (השווה ב"ש 304/86 ברנר נגד וולקן פ"ד מ(2) 418) והן משום שעל פני הדברים מדובר בתקלה המצויה בדל"ת אמותיו של בא-כוח המבקשים ואין בה משום צידוק להארכת המועד (ב"ש 95/86 גב-אי פ"ד מ(1) 411; ב"ש 83/86 סוקול פ"ד מ(1) 577). שנית - המדובר בענייננו באיחור מופלג. הבקשה להארכת המועד הוגשה כשנה וחצי לאחר מסירת ההודעה על קביעת ערבון, במשרד בא-כוח המבקשים. טענת בא-כוח המבקשים כי הניח שעם מתן ההחלטה בעניין האגרה, לא ידרשו המבקשים להפקיד ערבון - אין לה על מה שתמסוך. המבקשים ביקשו לדחות להם תשלום אגרה אך לא ביקשו לפטור עצמם מחובת הפקדת ערבון. דחיית תשלום אגרה - קל וחומר דחייה חלקית של תשלום אגרה - אינה מהווה פטור מיידי מחובת הפקדת ערבון (תקנה 432 לתקנות סדר הדין האזרחי). עובדה שהמבקשים לא הפקידו ערבון - או לא התעניינו בשאלת הערבון שעליהם להפקיד משך שנה וחצי - אינה אלא התרשלות או, לפחות, עצימת עיניים. לאחר שחלפה לה שנה ומחצה מאז נמסרה ההודעה על קביעת ערבון וקרוב לשנתיים מאז הגשת הערעור, לא תישמע טענת המבקשים כי לא ידעו על הצורך בהפקדת ערבון".

בנסיבות אלה, סברתי כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. אני ערה לכך, שתוצאתה של החלטה זו היא דחיית הבקשה לרשות ערעור על פי תקנות 404(ב) ו431- לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ואולם, כמבואר, ההסבר שבפי המבקש איננו משכנע ואין די בו כדי להתגבר על האחור הממושך בהפקדת הערבון.

הבקשה להארכת מועד נדחית. הבקשה לרשות ערעור נדחית.