רע"א 5048/10 מעדני ים (סי פוד) אטלנטיק בע"מ נ. מדינת ישראל - רשות המיסים

1.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' טאובר) דחה בעיקרה טענת התיישנות שהעלתה המבקשת. זאת, במסגרת הליך העוסק בדרישה של המשיבה לתשלום של מסים עקיפים ששולמו בחֶסֶר ביחס לייבוא סחורות על ידי המבקשת. בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי היה מקום לקבל באופן מלא את טענת ההתיישנות שהעלתה.

2.

ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי הינו הליך אותו נקטה המבקשת. בתובענה שהגישה עתרה המבקשת להצהרה כי דרישתה של המשיבה לתשלום החֶסֶר התיישנה בחלקה, לגבי תקופה שקדמה למועד מסוים, וכן להצהרה כי הדרישה לגבי החוב הנטען שלא התיישן הינה בטלה. במהלך קדם המשפט הגיעו בעלות הדין להסכמה באשר לתשתית העובדתית הנוגעת לטענת ההתיישנות. הצדדים הגישו סיכומים בעניין ובית משפט קמא נתן את החלטתו. כאמור, טענת ההתיישנות של המבקשת נדחתה בעיקרה. איני רואה צורך לפרט את פרטי העניין ואביא אך תמצית. החוק הרלבנטי הינו חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח-1968 (להלן – החוק). הכלל בחוק הוא שנישום חייב בתשלום חֶסֶר של מס עקיף (שהוגדר בסעיף 1 לחוק) לגבי טובין שיובאו אם הוא נדרש לעשות כן תוך תקופה של חמש שנים מיום שהתהווה החֶסֶר (סעיף 2(א) לחוק). עם זאת הוסמך המנהל, הוא מנהל רשות המסים, לדרוש שישולם חֶסֶר אף מעבר לתקופה של חמש שנים, אם נתמלאו תנאים מסוימים (כאמור בסעיף 2(ב) לחוק). במקרה דנא הוציא מנהל רשות המסים אישור כי אכן נתמלאו התנאים המצדיקים דרישה של חֶסֶר מעבר לתקופה של חמש שנים. האישור האמור ניתן לאחר שלמבקשת נשלחו מספר דרישות לתשלום חֶסֶר, אשר התייחסו לתקופה העולה על חמש שנים. עוד יצוין, כי אישורו של המנהל ניתן לאחר הגשת התובענה. בעקבות האישור שנתן המנהל נשלחה למבקשת דרישה חדשה לתשלום חֶסֶר. דרישה זו התייחסה לתקופה העולה על חמש שנים. בדיון שנערך בבית המשפט טענה המבקשת כי לא קיבלה את הדרישה שהוצאה לה כאמור. או אז הוצאה לה דרישה נוספת, שאין מחלוקת כי נתקבלה על ידה. בית משפט קמא דחה את הטענה כי יש להתייחס אך לדרישות שקדמו לאישור שנתן המנהל וכי יש להגביל את אותן דרישות לחמש שנים. בבקשת רשות הערעור נטען, בין השאר, כי לא ייתכן שלאחר שהמבקשת העלתה טענת התיישנות בתובענה שהגישה כי יתוקן הפגם על דרך מתן אישור מאוחר על ידי המנהל.

3.

דעתי היא כי אין מקום להיעתר לבקשה. טענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת ביחס לדרישות שהוצאו לה לתשלום חֶסֶר אינה הטענה היחידה בהליך שהוגש. גם אם מתקבלת הטענה, הרי יביא הדבר לביטול חלקי בלבד של הדרישה לתשלום חֶסֶר של המס. במלים אחרות, גם אם תתקבל בקשת רשות הערעור וטענותיה של המבקשת באשר להתיישנות ימצאו אוזן קשבת בבית משפט זה, ההליך יימשך בערכאה הדיונית לאחר ההכרעה בערכאת הערעור. במצב דברים זה יש לשקול בעיקרו של דבר שיקולים מערכתיים. השאלה שיש לבחון היא האם עדיף שההליך יימשך עתה בערכאה הדיונית על אף שקיימת אפשרות שבסופו של יום, והיה וההליך יגיע לבית המשפט העליון, ייקבע כי היה מקום לקבל את טענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת. משמע, יתברר בדיעבד כי חלק מהדיונים בערכאה הדיונית היו הליכי סרק. בהקשר לכך יש אף ליתן את הדעת לאפשרות שההליך יגיע לערכאת הערעור יותר מפעם אחת; אם תיבחן בקשת רשות הערעור לגופה תהא זו הפעם הראשונה, והפעם הנוספת תהא לאחר שיינתן פסק דין בערכאה הראשונה.

לאחר שקילת העניין מן ההיבט המערכתי נראה לי כי אין מקום שערכאת הערעור תבחן לעת הזו את טענת ההתיישנות. עדיף, כי ההליך יימשך בפני הערכאה הדיונית עד תומו. היה והמבקשת תיכשל בתובענתה ותגיש ערעור לבית משפט זה ניתן יהיה לבחון בעתיד אף את טענת ההתיישנות. גם אם יוגש ערעור על ידי המשיבה תוכל המבקשת להצדיק את קבלת התובענה (באופן חלקי) על בסיס טענת ההתיישנות.

4.

הבקשה לרשות ערעור נדחית איפוא בלא שנתבקשה תשובה.