רע"א 5051/13שר אלכס נ. שאול גואטה

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט הבכיר ג' גינת ), מיום 1.7.2013, בע"א 46817-06-12, שלפיו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת א' פרוסט-פרנקל ), מיום 13.5.2012, בת"א 43633-07-11.

2.

המבקש מנהל עסק לעבודות חשמל בבאר-שבע. המבקש הגיש תביעה כספית נגד המשיבה 1 (להלן: המשיבה ), שהיא חברה העוסקת בפינוי וסחר בגרוטאות, סחר במתכת, ציוד תעשייתי ופירוק ופינוי מפעלים וכנגד המשיב 1, שהוא מנהלה של המשיבה ומי שערב ערבות אוואל לשקים שנמשכו מחשבונה. התביעה הוגשה גם נגד משיב נוסף שעסק בתקופה הרלוונטית בסחר ברזל ושימש ספק של המשיבה (להלן: המשיב 3 ), אך הוא נמחק מכתב התביעה מאחר שלא אותר, לטענת המבקש. המבקש טען כי הלווה למשיב 3 הלוואת מזומנים לאור חמישה שקים שהציג לו המשוכים על שם המשיבה ומחשבונה, וזאת בסך כולל של 240,000 ש"ח. המבקש טען כי משלא נפרעו השקים, פנה למשיב 3 שטען כי נוכח עליית מחירי הברזל בעולם, לא עמד באספקת הסחורה למשיבה ולכן זו ביטלה את השקים. המבקש הגיש את השקים לביצוע בהוצאה לפועל. בעקבות התנגדות המשיבים ומתן רשות להתגונן, הועברה התביעה לבית משפט השלום. שם טען המבקש כי הוא אוחז כשורה בשטרות תקינים שהוסבו ונמסרו לו כדין מהמשיב 3. מנגד טענה המשיבה כי המשיב 3 והתובע הם שותפים, ולכן החובה לספק לה את פסולת הברזל חלה גם עליו. לדבריה, המבקש ידע על מצבו הכלכלי הקשה של המשיב 3 כשקיבל ממנו את השקים, ולכן הוא קיבל אותם בחוסר תום לב ואף לא נתן תמורה בעדם.

3.

בית משפט השלום קבע כי המבקש לא הוכיח כלל שהלווה כספים למשיב 3 בתמורה לשקים. בית המשפט קבע עוד כי מדובר בהלוואה שנתנה על פי חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: החוק ). בית המשפט הוסיף כי בעניינו אין הסכם הלוואה, השטרות אינם בבחינת הסכם הלוואה והמשיב 3 לא העיד מטעם המבקש. במצב דברים זה נקבע כי התוצאה הבלתי נמנעת היא ביטול ההלוואות ככל שניתנו על בסיס השקים, וכי המבקש אינו זכאי להיפרע בגין השקים. עוד נקבע כי

ההלוואות ניתנו בניגוד לחוק ויש לבטל כל חוב שנותר בגינן, אם נותר. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.

בית המשפט המחוזי שמע את טענות בעלי הדין בהרחבה וסבר כי מתקיימים התנאים הנקובים בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולכן דחה את הערעור על היבטיו. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.

המבקש שב ומתאר את נסיבות מתן ההלוואה על ידו. לטענת המבקש, טעה בית משפט השלום כשקבע כי עילת התביעה כפופה לחוק. המבקש טוען שהמשיבה לא הייתה מעורבת במישרין או בעקיפין בהלוואה שנתן למשיב 3, ולכן גם בהנחה שהחוק חל בעניין, הרי מי שהתנגד למימוש השקים הוא צד שלישי, שמסר את השקים למשיב 3, שהוא הלווה. המבקש טוען גם כי בית משפט השלום הסתמך על פסק דין אחר של בית משפט השלום אשר אינו מהווה תקדים מחייב, וביקש ליצור תקדים בפסיקתו. המבקש מפנה לפסיקה סותרת בעניין, שלפיה אין להעניק להוראות החוק פרשנות מרחיבה הפורשת את הגנת החוק על צדדים שלישיים לעסקה ללא התערבות של המחוקק בעניין. לכן, לדברי המבקש, יש חשיבות רבה להכרעה בעניין בגלגול שלישי, שכן הסוגיה חורגת מן העניין שיש לצדדים בו.

6.

המבקש ממשיך וטוען כי טעה בית משפט השלום כשקבע שהמערער אינו יכול ליהנות ממעמד של 'אוחז כשורה' המתגבר על הפגם הקנייני שנפל בעסקת היסוד שנערכה בין המשיבה למשיב 3. לדעת המבקש, שגה בית המשפט כשהטיל את נטל הראיה עליו, למרות שהמשיבים מעולם לא הכחישו את חתימותיהם על גבי השטרות. לדברי המבקש, הטענה שלפיה המשיב 3 לא הצליח לספק למשיבה את התמורה אינה יכולה לערער את מעמדו כ'אוחז כשורה', וטעה בית המשפט כשלא פסק כאמור משהוכח שאינו שותפו של המשיב 3. המבקש טוען שלא הייתה לו כל ידיעה כי זכות הקניין במסחר בשקים עתידה להיות פגומה. המבקש טוען גם כי הוכיח שהמשיבה קיבלה מידיו פסולת ברזל כשלושה חודשים לאחר שמסרה את השקים, ולחלופין, כי לא נסתרה עדותו לפיה נתן הלוואה במזומן למשיב 3 בעד השקים שהוסבו אליו. לפיכך, לטענתו, הנטל לסתור את טענותיו הועבר למשיבים והם לא עמדו בו ואף לא זימנו את המשיב 3 לעדות. המבקש משיג על כך שבית המשפט נעתר להרחבת החזית של המשיבים בהעלאת הטענה לפי החוק לראשונה בסיכומיהם. לדבריו, שגה בית המשפט כשקיבל את טענת המשיבים לפיה המבקש עסק במתן הלוואות. המבקש מדגיש כי אינו משתייך לשוק האפור ולכן תכלית החוק אינה חלה בעניין.

7.

דין הבקשה להידחות. כידוע, כדי שתינתן רשות ערעור למי שכבר הובא עניינו לפני שתי ערכאות, עליו להראות כי עניינו מקים שאלה משפטית שחשיבותה והשפעתה חורגות מדל"ת אמותיו ( ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). המקרה דנא אינו בא בגדרה של אמת מידה זו , חרף ניסיונו של המבקש לטעון כאמור. בסופו של יום, מדובר במקרה פרטני, בין בעלי הדין, ובשאלה האם הוכיח המבקש את תביעתו. כאמור, בית משפט השלום קבע כי המבקש כלל לא הוכיח שהלווה כספים למשיב 3 ובנסיבות העניין בהן, לא הביא כלל את המשיב 3 לעדות, קבע כי אינו זכאי להיפרע מן השקים ובית המשפט המחוזי אישר את קביעותיו. איני סבורה שנפלה טעות בהכרעת הערכאות דלמטה. משכך, דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.

הבקשה נדחית. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות.