רע"א 5052/07 דוד לייכטמן נ. בזק ישיר שירותי הדפסה בע"מ

1.

השתלשלות הענייניים שהובילה לבקשה היא סבוכה, מורכבת ומסועפת. בקליפת האגוז אומר כי מדובר בסכסוך שעניינו בבית הדפוס אותו הפעיל המבקש ובמכונת הדפוס הנמצאת במקום. הסכם שנחתם בין הצדדים באשר לשכירת מכונת הדפוס (להלן: הסכם השכירות ) עורר מחלוקות שונות בין הצדדים, שנתבררו בבית משפט השלום

בתל אביב (כבוד השופטת נ' גרוסמן), ובסופן נחתם הסכם פשרה בין הצדדים שאושר על ידי בית המשפט (להלן: הסכם הפשרה ). דא עקא, הסכם הפשרה לא הוביל לסיום הסכסוך, והפך לגורם שעל בסיסו ניצתה אש המחלוקת מחדש, שעה שהמבקש טען כי המשיבים לא כיבדו את האמור בו והטעו את בית המשפט.

2.

בתאריך 13.7.06 הגיש המבקש תובענה כספית נגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב על סך 6,081,200 ₪ בגין נזקים שונים שנגרמו לו, לטענתו, על ידי המשיבים בכך שהפרו את הסכם השכירות שחתמו עימו. יצויין, כי המבקש לא ציין את קיומו של הסכם הפשרה שערך עם המשיבים בכתבי טענותיו, מאחר שלדבריו לא קיימו המשיבים את חלקם בהסכם, ולפיכך ראה אותו המבקש כמבוטל.

3.

המשיבים הגישו שתי בקשות לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו: בקשה לדחיית תביעת המבקש על הסף בשל "מעשה בית דין" שקיים בין הצדדים לאור הסכם הפשרה שאושר על ידי בית המשפט, ובקשה לחייב את המבקש במתן ערובה להבטחת הוצאות המשיבים. רשם בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' אורנשטיין) דחה את שתי הבקשות. באשר ל"מעשה בית דין" קבע בית המשפט כי המבקש פטור מחיובו על פי הסכם הפשרה לאור העובדה כי המשיבים לא עמדו בחלקם בהסכם. בדונו בחיוב בערובה קבע בית המשפט

כי אין מקום לחייב את המבקש בערובה להבטחת הוצאות המשיבים, הואיל ובקשת המשיבים לא לוותה בתצהיר ולא הונחה תשתית מספקת כדי לבסס את הטענה בדבר החשש שהמבקש לא יוכל לשלם הוצאות ההליך באם תביעתו תדחה.

4.

על החלטת הרשם הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' גרסטל). בתאריך 1.5.07 התקיימה ישיבת קדם ערעור בה קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה בית המשפט יפסוק לפי שיקול דעתו סכום שיופקד כערובה להוצאות על ידי המערער, המשיבים לא יעמדו על בקשתם למחיקה על הסף של התביעה, והמבקש יהיה רשאי להגיש כתב תביעה מתוקן בו יתייחס להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים. בתאריך 8.5.07 ו- 10.5.07, בהמשך לפסק הדין שניתן ביום 1.5.07, נתקבלה הודעה מבית המשפט המחוזי לפיה על המבקש להפקיד ערובה על סך 100,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים.

5.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת בפניי. לטענת המבקש הוא הולך שולל על ידי המשיבים שלא קיימו את חיוביהם על פי הסכם הפשרה מחד גיסא, ועותרים בגינו של אותו הסכם פשרה למחיקת תביעתו על הסף מאידך גיסא. לדידו של המבקש חיובו בהפקדת ערובה על סך 100,000 ₪ אינו סביר ואינו עולה בקנה אחד עם עובדות המקרה.

6.

ברי כי הטענות שמעלה המבקש בעניין זה אינן חורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת והסוגיה הנדונה אינה בעלת חשיבות ציבורית. כל כולה של הבקשה, על שלל טענותיה, נוגעת לנסיבות המקרה דנן, שאף אם מורכבות הן, אין הן מעלות שאלה משפטית בעלת השלכות עתידיות. עניין זה בלבד יש בו להוביל לדחיית הבקשה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1983)).

לגופו של עניין, סכום ערובה שמושת על התובע נקבע בהתבסס על מספר נתונים, וביניהם: מצבו הכלכלי של התובע ; יכולתו להשיב את הוצאות הצד שכנגד באם תדחה תביעתו ויושתו עליו הוצאות ; סיכוייו לזכות בתובענה (ראו למשל:

ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין , פ"ד מז(3) 846 (1993)). המבקש מיקד את טענותיו במעשי ההונאה והרמייה, אשר, לטענתו, ננקטו כנגדו, על ידי המשיבים, ולא סיפק תשתית מספקת כדי לבסס את הטענה בדבר מצבו הכלכלי. משכך לא מצאתי הצדקה לקבל את הבקשה ולהתערב בשיקול הדעת של בית המשפט קמא.

לאור האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.

7.

משנדחתה הבקשה למתן רשות ערעור, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהגיש המבקש.