רע"א 5054/20 עומר אלמוכתאר בע"מ נ. עופר פיתוח והשקעות בע"מ

1.

בפני שתי בקשות רשות ערעור שמכוונות כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.6.2020 (ע"א 35450-03-20, השופט ח' שרעבי , השופטת א' אלון והשופטת העמיתה ש' שטמר ). בית המשפט המחוזי דן בערעורים שהגישו שני הצדדים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 5.2.2020 (ת"א 56412-03-14, השופטת ס' מצא ), דחה אחד מהם וקיבל בחלקו את האחר, כמפורט להלן.

2.

מקורו של ההליך דנן בסכסוך חוזי בין שתי חברות – חברת עומר אלמוכתאר בע"מ (להלן: אלמוכתאר ) שמפעילה ומנהלת רשת חנויות אופנה, וחברת עופר פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: עופר ), שעוסקת בין השאר ביזמות נדל"ן. ביום 24.6.2009 התקשרו הצדדים בחוזה (להלן: החוזה ) לפיו עופר תבנה מבנה מסחרי על מקרקעין בעיר קריית חיים שבהם היו לה זכויות, וזה יותאם לדרישות של אלמוכתאר, שמצדה תשכור אותו למשך 9 שנים עם אפשרות הארכה ל-7 שנים נוספות. בחוזה נקבעו שני תנאים שתוארו כ"תנאים הנדרשים לקיומו של ההסכם" – קבלת היתר בנייה בתוך 10 חודשים ממועד חתימת החוזה, וכן החלטה של עופר, לפי שיקול דעתה, כי תוצאותיו של סקר המפגעים שייערך בשל קרבה לחוות מיכלים של אזור חיפה מאפשרות להקים את המבנה. בסעיף ההגדרות של החוזה תנאים אלה כונו "התנאים המתלים" (סעיף 2.1 לחוזה). כמו כן, נקבע בחוזה כי "ככל והתנאים המתלים לא יתקיימו" החוזה יתבטל במועד שבו תינתן הודעה על כך על-ידי עופר, וכי אלמוכתאר מצהירה כי לא תעלה כל טענה או דרישה בשל ביטול בנסיבות אלה (סעיף 3.3.7 לחוזה).

3.

הלכה למעשה, היתר הבנייה לא ניתן בתוך תקופה של 10 חודשים מאז חתימת החוזה, אך חרף זאת, הצדדים המשיכו לקדם את הפרויקט ואלמוכתאר לא דרשה את כספי המקדמה שהעבירה לעופר. עופר הוסיפה לפעול כדי לקבל את היתר הבנייה, וזה התקבל בסופו של דבר ביום 26.6.2012 – כשלוש שנים לאחר חתימת החוזה.

4.

ביום 3.7.2012 התקיימה פגישה בין הצדדים במסגרתה הודיעה אלמוכתאר כי היא אינה מעוניינת עוד בפרויקט שהפך עבורה ללא כדאי מבחינה כלכלית.

5.

ביום 28.3.2014 הגישה אלמוכתאר תביעה לבית משפט השלום נגד עופר להשבת כספי המקדמה שנתנה לה ולפיצויים בגין הוצאות והפסדים. בתמצית, אלמוכתאר טענה כי החוזה כלל לא נכנס לתוקף מאחר שלא התקיים התנאי המתלה הנוגע לקבלתו של היתר הבנייה בתקופה שנקבעה. בהמשך, ביום 1.9.2014 הגישה עופר תביעה שכנגד שכוונה לחיובה של אלמוכתאר בפיצויים בגין הפרת חוזה. לטענתה, ההודעה שמסרה אלמוכתאר בדבר ביטול ההתקשרות בין הצדדים היא הפרה יסודית של החוזה.

6.

בית משפט השלום דחה את תביעתה של אלמוכתאר בקבעו כי החוזה נכנס לתוקף. מנגד, בית משפט השלום קיבל בחלקה את תביעתה של עופר בקבעו שהודעת הביטול של אלמוכתאר ניתנה שלא כדין ולכן עלתה כדי הפרת חוזה. בהתאם לכך, בית משפט השלום חייב את אלמוכתאר בתשלום פיצויים מוסכמים ופיצויי הסתמכות, וכן בהחזר הוצאות (בניכוי המקדמה ששילמה).

7.

שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של עופר, ואילו את ערעורה של אלמוכתאר קיבל בחלקו, רק במובן זה שבוטל חיובה בפיצויים מוסכמים (כדי למנוע מצב של כפל פיצוי).

8.

אף בבית משפט זה ננקטו הליכים מטעמם של שני הצדדים, אשר הגישו, כל אחד מטעמו, בקשת רשות ערעור. לטענת אלמוכתאר, בקשתה מעוררת שאלות עקרוניות שחורגות מעניינם של הצדדים ונוגעות, בין השאר, לשינוי חוזה בהתנהגות אף כאשר קיים בחוזה סעיף מפורש הקובע כי אין לכך תוקף. כמו כן, היא טוענת כי אי-היענות לבקשתה יגרום לה עיוות דין בהתחשב בסכום הפיצויים שבהם חויבה, חרף העובדה שלעופר לא נגרם כל נזק. מנגד, לטענת עופר, בקשתה מעוררת סוגיות עקרוניות הנוגעות, בין היתר, לפסיקת פיצויי קיום במקרה מסוג זה.

9.

לאחר שעיינתי בבקשות שהגישו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וזאת אף מבלי להידרש לתשובה בכל אחת מהן. על אף הטענות שהעלו הצדדים בנוגע לכך, מצאתי כי עניינם אינו מעורר היבטים עקרוניים ואף לא התרשמתי כי דחיית הבקשות תגרום לעיוות דין, מעבר לעגמת הנפש וההפסד הטבועים בדחיית עמדתם של הצדדים, כל אחד מצדו.

10.

סוף דבר: בקשות רשות הערעור נדחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.