רע"א 5068/00 המועצה הדתית בנימינה נ. המועצה המקומית בנימינה

בין המבקשת למשיבה נתגלע סכסוך, שעניינו זכותם של נציגי המבקשת לאכלס שלושה חדרים בבניין המשיבה (להלן - החדרים). ראשיתו של הסכסוך, בהודעת המשיבה למבקשת, כי על נציגיה להתפנות מהחדרים בהקדם. המבקשת סרבה לפנות את נציגיה מהחדרים, ולטענתה, כתוצאה מכך, פונה הרב המקומי מחדרו בכוח.

לאחר דברים אלה הגישה המבקשת המרצת-פתיחה, בה עתרה לסעד הצהרתי, לפיו למבקשת וללשכת הרבנות בנימינה זכות קניינית או אובליגטורית בחדרים. לטענת המבקשת, זכות זו נובעת מהסכמים שנכרתו בעבר בינה לבין המשיבה, וממילא דרישת הפינוי אינה סבירה, ונוגדת את כללי המשפט-המנהלי. כן נתבקש צו-הצהרתי זמני, במעמד צד אחד, לפיו תחוייב המשיבה להעמיד לרשות המבקשת את החדרים, לרבות החדר שכבר פונה.

בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופט שמואל ברלינר) מצא, כי בינתיים אוכלס החדר שפונה על-ידי אחרים. לפיכך קיבל בית-המשפט המחוזי את בקשת המבקשת בחלקה בלבד, ואסר על המשיבה לפנות את נציגי המבקשת משני החדרים הנותרים, עד לסיום הדיון בהמרצת-הפתיחה.

ביום 10.7.00 הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בקשה דחופה למתן צו-הצהרתי זמני במעמד צד-אחד, לפיו יצהיר בית-המשפט, כי המשיבה אינה רשאית לקזז מהסכום המוקצה למבקשת על-ידי המשיבה על-פי חוק. זאת בעקבות מכתב שנשלח ביום 28.6.00, בו הודיעה המשיבה למבקשת על כוונתה לקזז מחשבון המבקשת סכום של 264,360 ש"ח, במהלך שנת הכספים 2000, בגין חיוב בשכר-דירה וארנונה.

אף בקשה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, אשר קבע, כי טענות המבקשת יידונו במסגרת הדיון בהמרצת-הפתיחה, ובינתיים, יכולה המבקשת לפנות למשיבה במכתב בו תביע עמדתה לגבי החיוב.

מכאן בקשת הרשות לערער שבפניי, בגדרה שבה המבקשת על-טענותיה, כפי שהועלו בבית-המשפט המחוזי.

לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות בית-המשפט המחוזי. צווים זמניים נועדו להקפיא מצב קיים, ולמנוע שינוי בלתי-הפיך בזכויות הצדדים, עד לסיום ברור הסכסוך ביניהם. ראו: י' זוסמן, סדר הדין האזרחי

(מהדורה שביעית, 1995), בע' 614-613 וההפניות שם. בענייננו, החדר נשוא הבקשה הראשונה כבר פונה, ואף אוכלס על-ידי אחרים, ומכאן שלא ניתן עוד לשמר את המצב כפי שהיה בטרם החלו פעולות המשיבה.

אף את חלקה השני של הבקשה, שעניינו כוונת המשיבה לקזז כספים מתקציב המשיבה, יש לדחות. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשת בעניין זה בקבעו, כי מכתב המשיבה הוא הצהרת כוונות גרידא. זאת מכיוון שהמשיבה טרם קבעה תאריך סופי, או החלה לפעול באופן כלשהו, לגביית הכספים. בית-המשפט המחוזי אף הבהיר למבקשת, כי ביכולתה לפנות למשיבה ולהביע את התנגדותה לקיזוז. מכאן שאף בעניין זה לא הצביעה המבקשת על שינוי מיידי ובלתי-הפיך הצפוי להתבצע במצב הקיים. מובן, כי במידה שיקבע מועד מוגדר ומיידי לביצוע הקיזוז, פתוחה הדרך למבקשת לשוב ולעתור לצו-זמני בפני בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.