רע"א 5068/15 עיריית חיפה נ. אפשטיין יוסף ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ר' למלשטריך-לטר ) מיום 17.6.2015 בה נדחתה בקשת המבקשות לסילוק על הסף של תביעת המשיבים.

1.

בשנת 1980 הופקעו לצרכי ציבור מקרקעין בבעלות המשיבים 11-1 (להלן: המשיבים) במבואות הדרומיים של העיר חיפה (להלן: המקרקעין ) לפי תוכנית מפקיעה משנת 1971. בשנה בה הופקעו המקרקעין נחתם בין המבקשת 1, עיריית חיפה, ורשות הפיתוח הסכם חליפין, לפיו הועברו המקרקעין לרשות הפיתוח והיא העניקה בהם זכויות חכירה לצדדים שלישיים. בשנת 1981 אושרה תוכנית לשינוי הייעוד של המקרקעין למסחר וכשלושים ושלוש שנים לאחר מכן, בחודש אפריל 2014, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המבקשות ונגד המשיבה 12 (להלן: המדינה ) לפי סעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), בה עתרו לקבלת פיצוי בגין הפקעת מקרקעין ולחלופין ל"אכיפת זכות קדימה לרכישת המקרקעין" כך שיתאפשר להם לרכוש את המקרקעין שהופקעו. בגין הגשת התביעה שילמו המשיבים אגרת משפט בסך 1,156 ש"ח.

2.

המבקשות הגישו לבית המשפט בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות, אי תשלום אגרה, מעשה בית דין ושימוש לרעה בהליכי משפט. אשר לתשלום האגרה טענו המבקשות כי המשיבים עתרו לקבלת סעד הצהרתי ושילמו אגרה בהתאם, אך בפועל הסעד הכספי החלופי שהתבקש על-ידם הוא הסעד היחיד האפשרי, ולכן תביעתם במהותה היא לסעד כספי ועליהם לשלם את האגרה הנדרשת בגינו. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי התביעה הוגשה לפי תקנה 3(8) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות ), על פיה יראו את שוויה של תביעה כבלתי ניתן לביטוי בכסף "בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על פי סמכות לפי דין, או תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, והכל למעט תביעה בנזיקין בגין אלה". המדינה מצידה תמכה בעמדת המשיבים.

למען שלמות התמונה יצוין, כי טרם הגשת התביעה דנן הגישו המשיבים, יחד עם תובעים נוספים, תביעה בעילה דומה אשר בה נדחתה עמדתם לעניין תשלום האגרה והתביעה נמחקה (ת.א. 731/08) (להלן: התביעה הראשונה ) ולאחר מכן הוסיפו והגישו תביעה נוספת נגד המבקשות בלבד בעילה דומה ובה הציגה המדינה (שלא נתבעה באותו הליך) עמדה הפוכה לעמדתה עתה. תביעה זו (להלן: התביעה השנייה ) נמחקה אף היא לאחר שעמדת המשיבים לעניין תשלום האגרה נדחתה (ת.א. 9619-06-11).

3.

בהחלטתו מיום 17.6.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לדחייה על הסף שהגישו המבקשות בהליך דנן בקובעו כי יש להחיל את תקנה 3(8) גם על תביעה כספית המוגשת מכוח סעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה, שכן תכליתה של תקנה 3(8) היא להיטיב עם תובע שניטלו ממנו זכויותיו על ידי הרשות השלטונית ואין להכביד על הגישה לבית המשפט של תובע כזה באמצעות אגרות גבוהות. בית המשפט הוסיף וציין כי טעם נוסף התומך בתוצאה אליה הגיע הוא הסכמת המדינה (בכובעה כנתבעת) לחיוב המשיבים באגרה מופחתת לפי תקנה 3(8). בבחינת למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט המחוזי כי גם אם יש מקום לקבל את טענת המבקשות, הסמכות להורות על מחיקת תביעה בשל אי תשלום אגרה היא סמכות שבשיקול הדעת כנלמד מהוראות תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכי גם אם יתברר בסופו של יום כי שולמה אגרה בחסר, ניתן יהיה לגבות את יתרת האגרה בסוף ההליך. בית המשפט הוסיף וקבע כי בנסיבות העניין העובדה שהתביעה דנן הוגשה תוך תשלום אגרה על פי תקנה 3(8), לאחר שהתביעה השנייה שהוגשה באותה מתכונת נמחקה בהוראת בית המשפט אין לראותה כשימוש לרעה בהליכי משפט. עוד דחה בית המשפט את טענת המבקשות כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל מעשה בית דין בקובעו כי הטענה הועלתה בצורה סתמית וללא פירוט. לבסוף קבע בית המשפט קבע כי טענת ההתיישנות תידון ותוכרע בהמשך.

4.

מכאן הבקשה דנן בה טוענות המבקשות כי הסעד שהתבקש בכתב התביעה הוא פיצויי הפקעה, אך בפועל מדובר בתביעה לפיצוי כספי בשל הפרת זכות הקדימה הנטענת. המבקשות מוסיפות וטוענות כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לקבל את עמדת המשיבים לאחר שנדחתה פעמיים ותביעתם נמחקה עקב כך, יצרה הלכה למעשה החלטות שיפוטיות סותרות, ומכל מקום המשיבים מושתקים מלטעון נגד אותן החלטות.

המשיבים מצידם סומכים ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל עמדת המדינה, ולטענתם תביעה המוגשת לפי סעיף 195 לחוק התכנון והבניה חייבת בתשלום אגרה מופחתת לפי תקנה 3(8). עוד נטען, כי משהסכימה המדינה לתשלום האגרה המופחתת, אין לשעות לטענותיהן של המבקשות שאינן בעל הדין הנדרש לעניין זה. אשר להחלטה בתביעה השנייה טוענים המשיבים כי המבקשות לא צירפו את כתבי התביעה בתביעה השנייה ובתביעה דנן ודי בכך על מנת לדחות את הטענה ומכל מקום, ההחלטות למחיקת התביעה הראשונה והתביעה השנייה אינן מקימות מעשה בית דין כלפיהם ואינן מגבילות את שיקול דעתו של בית המשפט קמא אליו הוגשה התביעה דנן.

5.

המדינה שבה וטענה כי לצורך החיוב באגרה היא מסכימה כי התביעה דנן חוסה תחת תקנה 3(8) לתקנות האגרות. לאחר קבלת תגובות המשיבים, התבקשה המדינה להבהיר כיצד מתיישבת עמדתה לעניין סיווג ההליך עתה עם העמדה שהוצגה על-ידה בתביעה השנייה. עוד התבקשה המדינה להבהיר מה לגישתה ההשלכות, אם בכלל, שיש לפסק הדין בתביעה השנייה על ההליך דנן.

בהודעתה מיום 13.10.2015 ציינה המדינה כי בתביעה השנייה התבקש גם סעד של פסיקת דמי שימוש ראויים וזאת בשונה מההליך דנן וכי נוכח החלטות סותרות בערכאות השונות בנוגע לתחולת תקנה 3(8) לתקנות האגרות במקרים של תביעות כספיות בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין על פי דין או תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, סבורה המדינה כי יש לבחון כל תיק לנסיבותיו הן לעניין העילה והן לעניין הסעד המבוקש. לגופו של עניין סבורה המדינה כי בהליכים כמו ההליך דנן בהם מדובר בתביעה מכוח סעיף 195(2) לחוק התכנון והבנייה, יש להחיל את תקנה 3(8) לתקנות האגרות ולחייב את התובע בתשלום אגרה מופחתת. אשר לפסק הדין בתביעה השנייה, טוענת המדינה כי אין בו כדי להשפיע על ההליך דנן נוכח אי הזהות המוחלטת בין התביעות ובהינתן עמדתה העדכנית של המדינה בהליך זה.

6.

דין הבקשה להידחות.

כפי שנפסק לא אחת, בעלת הדין לעניין החיוב באגרה היא המדינה, ו "משבאה המדינה ומודיעה במנומק כי היא מוותרת על האגרה, אין בית המשפט צריך לכאורה לבוא במקומה ולשים עצמו בנעליה, אלא לכבד את החלטתה, משעה שאין טענה כי היא נובעת משיקולים זרים או שלא כדין"

(ראו רע"א 9075/05 עזבון המנוחה לילי לוין ז"ל נ' עיריית הרצליה , פסקה ח' (16.2.2006)). במקרה דנן הודיעה המדינה כי לגישתה ומן הטעמים שמנתה בפירוט בהודעתה מיום 13.10.2015, האגרה בה חייבים המשיבים היא האגרה המופחתת הקבועה בתקנה 3(8) לתקנות האגרות. הטעמים שמנתה המדינה בעניין זה כמו גם טעמיו של בית המשפט המחוזי מקובלים עלי ולא ראיתי כל מקום להתערב בכך.

הבקשה נדחית, אפוא. אין צו להוצאות.