רע"א 5070/16 ישעיהו לביא נ. גלעד שרוני

1.המבקש היה נושה של אדם שנפטר בשנת 2013. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם גם המשיב היה נושה של המנוח אם לאו. ברקע – פסק דין שניתן לטובת המשיב במסגרת תביעה שהגיש נגד המנוח, להשבת הלוואה בסך של 365,000 ש"ח. התביעה התקבלה, לאחר שהמנוח והמשיב חתמו על הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו דין התביעה להתקבל.

המבקש טען בבית משפט השלום כי ההלוואה, שמכוחה ניתן פסק הדין לטובת המשיב – אינה אלא תרמית שביצעו המנוח והמשיב, שתכליתה הברחת נכסים מפני נושיו הרבים של המנוח. בית משפט השלום קיבל טענה זו, בקבעו כי המבקש עמד בנטל הראייה הדרוש – הבאת ראיות "אמינות לכאורה" או בעלות משקל ממשי, שבכוחן להביא לביטול פסק הדין שניתן לטובת המשיב. על כן נקבע כי חוזה ההלוואה בין המנוח לבין המשיב נחתם למראית עין בלבד, כי פסק הדין לטובת המשיב הושג במרמה וכי דינו להתבטל. בית המשפט המחוזי הפך תוצאה זו, בקבעו כי על המבקש מוטל נטל הוכחה ברמה גבוהה במיוחד, שעה שעסקינן בטענה לקיומו של חוזה למראית עין, ובפרט כאשר הדבר מיוחס למנוח שאינו יכול להתגונן בפני הטענה. עוד נקבע כי המבקש לא עמד בנטל זה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי התערב בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי בית משפט השלום ללא הצדקה או אחיזה בחומר הראיות. עוד נטען כי פסק הדין בערעור התבסס על נתונים עובדתיים שאינם נכונים. כן הוטעם כי המבקש מעולם לא טען כי המנוח והמשיב רקמו מזימה על מנת לנשלו מחובותיו, וכי כל מטרתו בתביעה הייתה לזכות בהצהרה לפיה המשיב מעולם לא הלווה כספים למנוח. לכן, לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בייחסו לו טענת מרמה, ומכאן ששגה גם כאשר קבע כי על המבקש מוטל נטל הוכחה כבד.

2.דין הבקשה להידחות, אף מבלי לבקש את תגובת המשיב. הבקשה נסובה כל כולה על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקש – הוא התובע בבית משפט השלום – לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, המבקש טען כי המנוח והמשיב ביצעו תרמית כדי להבריח נכסים של המנוח, באמצעות כריתת חוזה הלוואה למראית עין. כך עולה בבירור מן הסיכומים שהגיש המבקש לבית משפט השלום. אם כך, אין פגם בקביעה כי טענות המבקש "טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן... טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת" ( ע"א 3725/08 ניסים חזן נ' אריק חזן , פסקה 31 (3.2.2011)). עוד נקבע בפסיקה כי כאשר מדובר בטענה המכוונת נגד מי שהלך לבית עולמו – יש לנהוג במשנה זהירות, שכן המנוח אינו יכול להשמיע את גרסתו ולהתגונן מפני ההאשמות בנוגע לטוהר מידותיו (ע"א 3546/10 אליהו מישאלי נ' אולגה קליין , פסקה 15 (8.4.2012)).

בית משפט השלום לא התייחס כלל לסוגיה זו וקבע, לעניין נטל ההוכחה, כי די בראיות "אמינות לכאורה" או בעלות משקל ממשי. קביעה זו מבוססת על האמור בע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ ,

פ''ד סג(3) 612 (2010)). דא עקא, בעניין זה נקבע כי זהו אחד התנאים לשם בחינת בקשה לביטול פסק דין חלוט. קבלת בקשת הביטול פותחת את ההליך מחדש, ולא מסיימת אותו. שלב ראשוני לחוד, ושלב סופי לחוד. ניתן ללמוד זאת גם מן המונח "לכאורי". מדובר על הנטל הראשוני, שהוא תנאי הכרחי לשם המשך ניהול ההליך אך לא הנטל הסופי שעליו יש להשתית את פסק הדין (והשוו, למשל, למונח "ראיות מהימנות לכאורה", לעניין מתן סעד זמני – תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כדי לקבוע מסמרות סופיות בדבר קיומה של תרמית, ומתן פסק דין על בסיסה, יש להוכיחה ברמת ההוכחה הסופית (שם, פסקה 12). כאמור לעיל, הנטל המהותי להוכחת התרמית לגופה הוא גבוה. כדי להרימו אין די בהבאת ראיות לכאוריות.

לגופם של דברים, בית משפט השלום לא ביסס את קביעתו כי החוזה בין המשיב למנוח נכרת למראית עין בלבד על ראיות פוזיטיביות המצביעות על כך. הנימוקים המכריעים שעליהם התבסס בית משפט השלום היו כי איש לא ראה את העברת הכסף בפועל, וכי אין זה סביר שהמשיב יעניק הלוואה בסכום כה גבוה למנוח, לנוכח מצבו הכלכלי. בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי לא ניתן כל משקל לראיות התומכות בטענתו של המשיב: גיוס הכסף בזמן אמת לצורך מתן ההלוואה; הראיות בדבר עריכת חוזה הלוואה על ידי עורך דין בזמן אמת; העובדה שביצוע התרמית, על רקע הנתונים שנקבעו, היא תמוהה; ההסבר שהועלה בדבר הרקע למתן ההלוואה. תמונה זו מעלה כי טענות המבקש, העוסקות באופן ניתוח הראיות על ידי בית המשפט המחוזי, אינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור בגלגול שלישי, בהתאם לאמות המידה המחמירות שנקבעו בפסיקה ( ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) ).

נסכם ונאמר כי המחלוקת בין ערכאות קמא היא ברמת ההוכחה הנדרשת. בעניין זה עולה כי הכרעת בית המשפט המחוזי תואמת את הפסיקה ואת תכלית הדרישה לרמת ראיות גבוה יותר, כאשר המשפט האזרחי דן בסוגיה בעלת מאפיינים פליליים.

3.הבקשה נדחית. מכיוון שלא התבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.