רע"א 5071/01 מדינת ישראל נ. נביל עמאש

בעקבות ויכוח שפרץ בינו לבין אשתו, בדצמבר 1999, נטל המשיב מיכל חומר דליק וגפרורים וניסה להצית את אשתו, את עצמו ואת רכושם. אשתו הצליחה לגבור עליו ולהזעיק עזרה. בכך נמנע מן השניים אסון כבד. זמן מה לאחר מכן התגרשו בני הזוג בהסכמה.

בשל המעשה האמור הורשע המשיב, על יסוד הודאתו, בניסיון הצתה ובניסיון לגרום חבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי היה מודע לחומרתן הרבה של העבירות, אך לאחר שנתן את דעתו לגילו הצעיר ולאישיותו של המשיב, לעברו הנקי, לעובדה שבני הזוג התגרשו ולמצוקה שבה היה שרוי בעת עשיית המעשה, החליט להקל בעונשו של המשיב בכך שהסתפק בגזירת עונש של שמונה עשר חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים ותשלום קנס.

הערעור שלפנינו הוגש מטעם המדינה והוא מופנה נגד קולת העונש. לבקשת בית משפט זה הוגש אודות המשיב תסקיר מקיף של שירות המבחן, בו נסקרו בהרחבה קורותיו האישיות והמשפחתיות, נסיבות נישואיו וגירושיו ורמתו האישית. מסקנת שירות המבחן היא כי המשיב איננו בעל אישיות מסוכנת וכי גזירת עונש מאסר עליו עלולה לחשוף אותו לסיכונים קשים. כן הוברר כי לאחרונה התארס המשיב עם אישה אחרת, ובכוונת בני הזוג להתחתן במהלך הקיץ הקרוב. בנסיבות אלו המליץ קצין המבחן לפני בית המשפט לאשר את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובכך לאפשר למשיב לבנות את חייו מחדש.

נתנו את דעתנו לטענות הפרקליטים מזה ומזה. מקובלת עלינו עמדת המערערת כי העונש הראוי לעבירות אלימות מן הסוג שבעטיו הובא המשיב לדין צריך, ככלל, להתבטא בהטלת מאסר בפועל לתקופה משמעותית. אך לכל כלל, כידוע, יש גם יוצאים; ונראה לנו כי המקרה שלפנינו הוא אכן בגדר יוצא מן הכלל. המדובר בצעיר, בן למשפחה מוסלמית, שאולץ על ידי הוריו לשאת את אשתו הראשונה ושביצע את מעשה העבירה בעקבות מריבה עימה על רקע סירובה להיזקק לטיפול פוריות. אין חולקין כי עברו נקי לחלוטין, וכי זולת המקרה היחיד, שבו יצא מגדרו ועשה את המעשה, הרי שגם כלפי אשתו לא נהג בשום מקרה באלימות. לא למותר לציין כי בעקבות תלונתה היה נתון במעצר במשך כחודשיים ואחר כך במעצר בית ובהרחקה מביתו במשך מספר חודשים נוספים. ברי לחלוטין שהוא הפיק את לקחו מן הכישלון האמור ובהתחשב ברמתו האישית מאסרו לעת הזאת, שלוש שנים לאחר האירוע ועל סף מימוש תוכניתו לבנות את ביתו מחדש, עלול להצמיח תוצאות בלתי רצויות. לא התעלמנו משיקול ההרתעה של הרבים אך נראה לנו כי בנסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה הנתון, אין זה מן המידה להשתמש בו כמודל להרתעת אחרים.

אשר על כן אנו מחליטים לדחות את הערעור.