רע"א 5090/99 אליהו שמשונוב נ. מדינת ישראל

זו בקשה לעיכוב ביצוע עונש של 20 חודשי מאסר בפועל, שנגזרו על המבקש (נגזרו עליו גם 20 חודשי מאסר על תנאי) בגין השתתפותו בשוד מזוין, שהסתיים בפציעתו של הקורבן, באופן שהיה זקוק לאשפוז בבית החולים. הערעור הוא על חומרת העונש. המבקש כבר הספיק לרצות במסגרת מעצר 4 חודשים, כך שנותרו לו 16 חודשי מאסר. הטענה המרכזית בערעור היא, שדינו של המבקש נגזר לעונש חמור משותפו לעבירה, שהיה הנאשם מספר 3, הגם שחלקו של המבקש בשוד היה קטן מחלקו של אותו נאשם 3.

בשעתו, הגיעו התביעה והסניגוריה להסדר טיעון בתיק. לפי הסדר הטיעון, המדינה היתה אמורה לטעון ל41- חודשי מאסר בפועל לגבי הנאשם מספר 1 בתיק, ל24- חודשי מאסר בפועל לנאשם מספר 2 בתיק, שהוא המבקש דנן, ול31- חודשי מאסר בפועל לגבי הנאשם מספר 3, שהוא קטין.

בסופו של דבר, נגזרו על המבקש דנן 40 חודשי מאסר, מתוכם 20 בפועל, ואילו על אותו נאשם 3 נגזרו 6 חודשי מאסר, לריצוי בעבודות שירות.

טענתה של הגב' אולמן, בשם המבקש, היא שסיכויי מרשה לזכות בערעור על גזר הדין גדולים, משום שגזר הדין, כפי שנגזר, חורג מהסדר הטיעון. אמנם בית המשפט לא קשור בהסדר הזה, אבל מתקבל על הדעת, שאם בית המשפט מתכוון לחרוג מן ההסדר, יציין זאת וגם ינמק. כאן הדבר לא צויין.

אני לא דן בערעור, אבל נראה לי, שהעונש שנגזר על מי שהיה הנאשם מספר 3 בתיק מופלג לקולא. הוסבר לי, שהעונש הזה נגזר מפני שהוא קטין, ומפני ששירות המבחן המליץ על כך בטענות כבדות משקל. גם כך, בכל זאת קשה להבין, כיצד עונש מן הסוג הזה מהווה מענה מתאים לאירוע אלים כל-כך. לאחר שכבר נגזר עונש כזה, אינני חושב שהוא יכול להוות אמת מידה, כך שבגלל העונש הקל הזה שנגזר על הנאשם 3, כנראה בגלל היותו קטין, בית המשפט יהיה נאלץ לגזור גם על המבקש דנן, שאיננו קטין, עונש שהוא קטן מהעונש שקיבל נאשם 3. צריך לזכור, שהעונש שנגזר על המבקש לא חורג מהסדר הטיעון. החריגה היא רק בזאת, שעונשו חמור מעונשו של נאשם מס' 3, אבל לא נגזר עליו עונש מעבר למסוכם.

הגב' אולמן טוענת, שגם אם מתעלמים מן הטענה שנוגעת לנאשם 3 יש מקום לדחות את ביצוע העונש, מפני שגם בלי קשר לטענה הזאת יש סיכוי להפחתת העונש בערעור. זאת מכיוון, שכל מה שנותר לריצוי הוא 16 חודשים. מכיוון שזמן ההמתנה בבית המשפט גם הוא נמדד בחודשים, הרי שלאחר ההמתנה לא יהיה טעם בערעור.

אני לא מסכים שלא יהיה טעם בערעור, ואני לא רואה סיבה לדחות את ביצוע העונש. הטענות של גב' אולמן משכנעות, שצריך לקבוע את הערעור בהקדם, כדי שיהיה בו טעם. אך אין סיבה לדחייה נוספת של ביצוע העונש, מפני שבמקרה הטוב ביותר, אין לצפות שהתוצאה של הערעור תהיה, שהמבקש לא יצטרך לרצות עונש מאסר כלשהו.

התוצאה היא, שאני דוחה את הבקשה, אבל קובע שהמזכירות תקבע מועד לשמיעת הערעור הזה בתוך שלושת החודשים הקרובים.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 25.8.99, עד השעה 10:00 בבוקר.