פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א 510/03
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
המבקש:
ד"ר אליהו שני
נ ג ד
המשיבה:
קופת חולים מאוחדת
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.12.02 בע"א 3193/02, שניתן על-ידי כבוד
סגנית-הנשיא מ' נאור, סגנית-הנשיא מ' ארד והשופט ע' חבש
בשם המבקש: עו"ד אוהד שני
בשם המשיבה: עו"ד חנה מלמד
החלטה
בתאריך 12.4.92 הודיעה המשיבה למבקש על הפסקת ההתקשרות ביניהם. או-אז, בתאריך 2.6.94 הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעה כנגד המשיבה בעילה של הפרת הסכם ההתקשרות בין הצדדים. בתאריך 21.4.96 הורה בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט יונתן עדיאל) על הפסקת התביעה לאור הסכמת הצדדים. בין הצדדים אין מחלוקת, כי בתאריך 12.4.92, הודיעה המשיבה למבקש על הפסקת ההתקשרות ביניהם.
בתאריך 25.3.01 הגיש המבקש תביעה חדשה לבית-משפט השלום בירושלים כנגד המשיבה בגין אותה העילה.
בית-משפט השלום בירושלים דחה את התביעה בקובעו, כי חלפה תקופת ההתיישנות. בין הצדדים אין מחלוקת, כי הייתה הפסקה במרוץ תקופת ההתיישנות במשך תקופת התביעה הראשונה. בית-המשפט הסביר, כי המועד בו נולדה התביעה הוא מועד הפרת ההסכם, כלומר בתאריך 12.4.92. יוצא, כי אף אם מחסירים את תקופת התביעה הראשונה - מתאריך הגשת התביעה ביום 2.6.94 ועד הפסקת התביעה ביום 21.4.96 - עדיין חלפו למעלה משבע שנים ממועד מתן ההודעה על הפסקת ההתקשרות ועד למועד הגשת התביעה החדשה.
על החלטת בית-משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בית-המשפט המחוזי (סגנית-הנשיא מרים נאור, סגנית-הנשיא מוסיה ארד והשופט עוני חבש) דחה את הערעור בשל חלוף תקופת ההתיישנות. בית-המשפט המחוזי דן בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אשר קובע, כי אין להביא במנין תקופת ההתיישנות את המועד שבין הגשת התובענה לבין דחייתה. וכך הסביר בית-המשפט המחוזי:
לפי סעיף זה, המועד אותו אין להביא במנין תקופת ההתיישנות הוא המועד שבין הגשת התובענה לבין דחייתה . התובענה שהוגשה בזמנו לבית-המשפט המחוזי הייתה תלויה ועומדת רק עד יום 21.4.1996, וזהו, אפוא, המועד הקובע. ב"כ המערער טוען, כי יכול היה לבקש מבית-המשפט המחוזי אחרי פסק הדין, ואילו חויב בהוצאות גבוהות, לדחות את התביעה מחוסר מעש ולא להפסיקה. אין לנו צורך לדון בשאלה "מה היה אילו" הגיש המערער בקשות שונות אחרי מתן פסק הדין. בפועל , לא הוגשו בקשות כאלה והתובענה הייתה תלויה ועומדת רק עד יום 21.4.1996. [ההדגשות במקור]
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, שבגידרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקש הוא, כי יש לחשב את מרוץ תקופת ההתיישנות מתאריך 12.7.92, ולא ממועד הודעת המשיבה על הפסקת ההתקשרות. שכן, לטענתו, המשיך לעבוד עבור המשיבה עד תאריך זה. מנגד, המשיבה תמכה יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
דין הבקשה להידחות.
המבקש טוען לתאריך שונה מזה אשר נקבע על-ידי הערכאה הדיונית כמועד בו נולדה עילת התביעה. ואולם, משקבעה הערכאה הדיונית ממצאים שבעובדה, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים אלה.
עניינו של המבקש נדון בשתי ערכאות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בעניינו בגלגול שלישי. משכך, ממילא מתייתר אף הצורך לדון בבקשה להגשת ראיות נוספות.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, י' באייר תשס"ג (12.5.03).
ש ו פ ט ת