רע"א 5126/14 יורי פנחסוב נ. יעקב טאוב

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.6.2014 (ע"א 40415-03-14, סגן הנשיא א' יעקב ). בפסק הדין התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 28.1.2014 (תא"מ 32008-07-11, השופטת א' סורוקר ).

רקע והליכים קודמים

2.

בשנת 2008 כוננו ביניהם המבקש והמשיב 1 (להלן: המשיב ) שותפות שבמסגרתה הם הקימו בית עסק בתחום של התקנת דיבוריות ברכב בעיר רחובות. לצורך כך הם הקימו את חברת ג'קיו תקשורת בע"מ, היא המשיבה 2 (להלן: החברה ). השניים היו בעלי המניות בחברה בחלקים שווים, וכן מנהליה במשותף. המשיב היה מורשה לביצוע התקנה מטעם חברת פרטנר תקשורת בע"מ והמבקש היה מורשה לביצוע התקנה מטעם חברת איתוראן איתור ושליטה בע"מ (להלן: איתוראן או איתורן , כפי ששמה נכתב בהסכם שנעשה לפירוק השותפות, כמפורט בהמשך הדברים).

3.

בשנת 2010 החליטו המבקש והמשיב לפרק את השותפות ביניהם. ביום 3.3.2010 הם חתמו על הסכם לפירוק השותפות במתכונת שלפיה המבקש יצא מן העסק שנועד להמשיך ולהיות מנוהל ומופעל על-ידי המשיב, כך שגם מלוא הזכויות בחברה יועברו אליו (ובכלל זה המניות, רשימת הלקוחות, העבודות, הציוד וכיוצא באלה) (להלן: הסכם הפירוק ). בסעיף 3.1 להסכם הפירוק נקבע כך: "בעניין איתורן הוסכם בזאת כי היה וייחתם חוזה בין יעקב (המשיב – ד' ב' א') ובין איתורן להמשך פעילות עם החברה, אזי יעקב ישלם ליורי (המבקש – ד' ב' א') סך של 75,000 ₪ כנגד חשבונית בפריסת 10 תשלומים".

4.

לאחר חתימתו של הסכם הפירוק עצרה איתוראן את הפעילות מול החברה, ולאחר זמן מה (שלגבי משכו קיימת מחלוקת – האם נמשך כשבועיים או מספר חודשים) חידשה פעילות זו.

5.

לשיטתו של המבקש, לאחר שנודע לאיתוראן כי הוא עזב את השותפות היא החליטה לעצור את פעילותה מול החברה. לטענת המבקש, הוא והמשיב פעלו בעניין זה מול חברת איתוראן וההסדרה של המשך ההרשאה לחברה נבעה מפעילותו, ועל כן הוא זכאי לתשלום של 75,000 שקל על-פי סעיף 3.1 להסכם הפירוק. לעומת זאת, המשיב טען כי הוא זה שחידש את הפעילות מול איתוראן וכי בכל מקרה לא נחתם חוזה כתוב בינו לבין חברת איתוראן (כנדרש על-פי האמור בסעיף 3.1 להסכם הפירוק) אלא הושגה רק הסכמה שלפיה ההרשאה תינתן מטעמה של איתוראן כל עוד החברה מתנהלת לשביעות רצונה.

6.

כתוצאה ממחלוקת זו הגיש המבקש כנגד המשיב תביעה על סך 75,000 שקל לבית משפט השלום. יצוין כי המשיב, מצידו, הגיש תביעה שכנגד ובה דרש פיצוי עבור נזקים שהמבקש הסב לו ולחברה בשל כך שנכשל להשיג עבור החברה הסכם עם איתוראן וכן סכומי כסף נוספים שלטענת המשיב חב לו המבקש בשל רווחים והוצאות של החברה.

7.

ביום 28.1.2014 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום. בית משפט השלום קיבל את תביעתו של המבקש לאחר שקבע כי עמל על שכנועה של חברת איתוראן להמשיך את מתן ההרשאה מטעמה לחברה וכי בשל כך הוא זכאי לסכום הנקוב בהסכם הפירוק. בית משפט השלום פירש את סעיף 3.1 להסכם הפירוק וקבע כי יש להבין את הביטוי "ייחתם הסכם" במובנו העסקי, היינו, כמכוון לכך שתימשך הפעילות העסקית של החברה עם איתוראן ולאו דווקא תהיה חתימה פורמאלית על חוזה כתוב. פרשנות זו, כך נקבע, נובעת אף מתכליתו של הסכם הפירוק – לזכות את השותף הפורש במענק כספי שיאזן את מצבו הפיננסי מול השותף הנשאר שהפך לבעל החברה ואף ימשיך לקבל עבודה מאיתוראן. לעומת זאת, בית משפט השלום דחה את כלל טענותיו של המשיב בתביעה שכנגד לאחר שקבע כי הן נטענו בעלמא, לא הוכחו ולא התבססו על כל אסמכתה. על סמך כל אלו חייב בית משפט השלום את המשיבים לשלם למבקש סך של 75,000 שקל בתוספת סכום נוסף בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

8.

המשיבים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. תחילה כוון הערעור הן כנגד קבלת התביעה והן כנגד דחייתה של התביעה שכנגד. אולם, בהמשך, חזרו בהם המשיבים מהערעור ככל שזה התייחס לדחיית התביעה שכנגד.

9.

ביום 26.6.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורם של המשיבים. בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על מוצג שהגיש המבקש – מכתב מאיתוראן מיום 13.3.2011 שבו אושר כי החברה פעילה "על פי הסכמה כמורשת איתוראן ממרץ 2009". בהתייחס למוצג זה קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן ללמוד ממנו שהחברה עבדה מול איתוראן בקשר רציף החל משנת 2009 וכי למבקש לא הייתה כל תרומה להתקשרות שבין החברה לאיתוראן לאחר שנחתם הסכם הפירוק. בית המשפט המחוזי פירש את סעיף 3.1 להסכם הפירוק וקבע כי הוא מקנה זכאות לשותף הפורש במקרה שבו יש תוספת של "רכיב איכותי" להתקשרות שבין החברה לאיתוראן, מה שלא התקיים בנסיבות העניין. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום שגה בפרשנותו של הסכם הפירוק וקיבל את הערעור, ולפיכך ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום וכן חייב את המבקש בהוצאות המשיב בערעור.

הטענות בבקשה

10.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי הפך ללא הצדקה את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, למרות שאלה היו תולדה של הליך מפורט שכלל חקירות מעמיקות – הן ביחס לכך שהייתה הפסקה במתן ההרשאה על-ידי איתוראן (עובדה שכלל לא הייתה במחלוקת) והן ביחס לתרומתו של המבקש לחידוש ההרשאה. בזאת, כך על-פי המבקש, חרג בית המשפט המחוזי מהכלל שלפיו ברגיל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, וזאת מבלי שהצביע על טעם לכך.

11.

בנוסף, כך נטען, נפלו פגמים מהותיים בסדרי הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי – בהתייחס לכך שהמשיב הגיש את עיקרי הטיעון ואת המוצגים שלו אך יומיים קודם לדיון ולא 15 ימים כנדרש. בשל כך, ונוכח דחיית בקשתו למתן ארכה, נאלץ המבקש להכין את עיקרי טיעוניו בתוך יממה ולהגישם רק בערב היום שקדם לדיון. עוד טוען המבקש כי חרף זאת הדיון התקיים בבוקר היום שלמחרת בחיפזון, ובית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו בו במקום – בהכתבה לקלדנית – פסק דין שהשתרע על פני עמוד וחצי בלבד. כל אלו, לטענת המבקש, גרמו לו לעיוות דין חמור המצדיק קבלת רשות ערעור.

12.

לגופו של עניין, סבור המבקש כי יש לפרש את סעיף 3.1 בהסכם הפירוק תוך בחינה משותפת של לשונו, של הנסיבות ושל תכליתו, ולא לפרשו כמעגן דרישה פורמאליסטית לחוזה כתוב. לטענת המבקש, המטרות ויעדי ההתקשרות הושגו מבחינת המשיב במלואם, לרבות תרומתו של המבקש להמשך ההתקשרות בין החברה לבין איתוראן; בה בשעה שמבחינת המבקש – אשר מילא את חלקו בהסכם על-ידי שכנועה של איתוראן להמשיך בהרשאה – הן לא הושגו כלל והוא נותר בפני שוקת שבורה.

דיון והכרעה

13.

לאחר ששקלתי את הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

14.

כלל נקוט במשפטנו הוא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן אך במקרים שבהם מתעוררת שאלה ציבורית או משפטית עקרונית או במקרים בהם נגרם עיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית ואף נראה כי המבקש עצמו לא טוען זאת. המבקש מצידו ממקד את טענותיו בכך שנגרם לו עיוות דין. לאחר בחינת טענות המבקש הגעתי לכלל מסקנה כי הגם שלכאורה עשוי להיות טעם בחלק מהן, הרי שעל-פי אמות המידה הנהוגות בבית משפט זה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", לא ניתן לומר כי למבקש נגרם עיוות דין חמור המחייב את התערבותו של בית משפט זה.

15.

משלא התקיימו במקרה זה התנאים להענקת רשות ערעור אין מוצא מדחייתה. עם זאת, ובשולי הדברים, אוסיף מספר הבהרות בכל הנוגע לטענות עצמן.

16.

אפתח בהתייחסות לטענותיו הדיוניות של המבקש. המבקש טוען כי לא ניתנה לו שהות מספקת להגיש את עיקרי טיעוניו בשים לב לכך שעיקרי טיעוניו של המשיב הוגשו באיחור ניכר. אכן, מלכתחילה, יש קושי בדבר. אולם, עיקרי הטיעון כשמם כן הם – הם מבטאים את עיקריהם של הטיעונים שהובאו כבר במסגרת הערעור שהוגש כשלושה חודשים קודם לכן, ערעור שאת האמור בו הכיר המבקש ויכול היה להיערך למתן תשובה הולמת לו. מכל מקום, אין כל בעייתיות בכך שפסק הדין ניתן "בו במקום". שופטים היושבים בדין מתכוננים לקראת הדיון מבעוד יום, ולא אחת יש ביכולתם להכריע במחלוקת שבפניהם לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, בעיקר אם אלה שיקפו באופן מלא את האמור בכתבי הטענות. אם כן, במקרים המתאימים, מתן פסק דין מייד עם תום הדיון אינה פסולה ועשויה אף להיות רצויה.

17.

וכעת – למחלוקת הפרשנית בין הצדדים. בית המשפט המחוזי אימץ בפסק דינו פרשנות אחרת להסכם פירוק השיתוף מזו שבה צידד בית משפט השלום. השוני בין פסקי הדין מתבטא ביישום שונה של עקרונות הפרשנות החוזיים ביחס לחוזה הקונקרטי. אין בכך כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 2186/14 דלק- חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' החברה לפיתוח קצרין בע"מ , פסקה 21 (6.4.2014) וההפניות שם).

18.

גם אם התערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט השלום לא הייתה מוצדקת – ואיני קובעת בעניין זה מסמרות – הרי שכידוע טעות בפסיקתה של הערכאה דלמטה אינה מקימה ככלל עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 8768/13 גרמה נ' עוזיר , פסקה 11 (12.1.2014)). מכל מקום, פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מושתת רק על הקביעות העובדתיות השונות שאימץ, אלא על תפיסה שונה באשר לתכליתה של התנייה בהסכם הפירוק – האם התמורה שנקבעה בו נועדה להיות תשלום בעד התקשרות בעלת אופי קבוע ויציב, או גם בעד התקשרות "נזילה".

19.

על בסיס כל אלו, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.