רע"א 5128/06 ארז אליהו נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' נאמן) לדחות את בקשת המבקשים ליתן פסק דין חלקי בתביעה שהגישו נגד המשיבים.

2.המשיבה 4 הינה חברה אשר התקשרה בהסכם פיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל להקמת 103 דירות בטבריה. המשיבה 3 הינה חברה אשר רכשה מהמשיבה 4 את הזכויות בשש דירות. לצורך הרכישה לוותה המשיבה 3 מבנק דיסקונט (להלן:

הבנק ) 2.5 מיליון ₪ וכבטוחה שעבדה את זכויותיה החוזיות בשש הדירות. המשיבה 3 והבנק סיכמו כי הבנק יחריג כל דירה שתימכר על ידי המשיבה 3 כנגד העברת חלק מהתמורה לבנק על חשבון פירעון ההלוואה. בנובמבר 2000 חדלה המשיבה 3 להעביר לבנק את התשלומים בהם התחייבה, והבנק איים בנקיטת הליכים משפטיים כנגדה. בינואר 2001 החלו המבקשים לנהל משא ומתן לרכישת אחת משש הדירות (להלן: הדירה ). המשיבה 3 פנתה לבנק, ועל-פי הנטען בתביעה, קיבלה אישור עקרוני להחרגת הדירה תמורת העברת סכום של 480,000 ₪. ב-29.1.01 דרש הבנק מהמשיבה 3 לפרוע מידית את כל יתרת החובה בהלוואה. ביום 18.2.01 נחתם זיכרון דברים בין המבקשים למשיבה 3, והמבקשים החלו להעביר תשלומים לצורך רכישת הזכויות בדירה. על-פי הנטען, ביום 19.2.01 הודיע סמנכ"ל המשיבה 3 לבנק על חתימת זיכרון הדברים והזכיר לו על ההסכמה להחריג את הדירה. ביום 21.2.01 פתח בא-כוחו של הבנק (להלן: עו"ד ברינט ) בהוצאה לפועל בהליך למימוש השעבוד כאשר הדירה כלולה בבקשה. עו"ד ברינט מונה להיות כונס נכסים. על-פי הנטען בתביעה עו"ד ברינט חזר בו מההסכמה להחרגת הדירה ודרש כי מלוא התמורה המוסכמת תועבר אליו.

ביום 3.5.01 הגישה המשיבה 3 תביעה לבית המשפט המחוזי להצהיר כי הבנק מנוע לממש את השעבוד על הדירה בניגוד למוסכם. הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה כי המשיבה 3 תמחה לבנק את מלוא התמורה שהיתה אמורה להתקבל מהמבקשים. המבקשים טוענים כי לא הודיעו להם על הדיון ועל ההסכמה. במקום זאת, לטענתם, הודיע להם סמנכ"ל המשיבה 3 כי הגיעו להסכמה עם הבנק וכי עליהם לשלם למשיבה 3 את התמורה. לפיכך, שילמו המבקשים ביום 13.6.01 למשיבה 3 סך של 180,000 ₪. בניגוד למוסכם לא העבירה המשיבה 3 את הסכום לבנק, ורק לאחר ביצוע התשלום הודיע בא-כוחה של המשיבה 3 למבקשים כי עליהם להעביר את יתרת התמורה לבנק.

ביום 16.8.01 הגיש עו"ד ברינט תביעה נגד המבקשים לתשלום יתרת התמורה על סך 480,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. המבקשים לא הגישו בקשת רשות להתגונן, וזאת, לטענתם, על יסוד הבטחת המשיבה 3 כי העניין מטופל על ידה. ביום 25.11.01 ניתן פסק דין כנגד המבקשים. בא-כוחה של המשיבה 3 הגיש בקשה לביטול פסק הדין. לטענת המבקשים, למרות שידע על הסכום של 180,000 ₪ שהועבר למשיבה 3 על ידי המבקשים, לא כלל עובדה זו בבקשה שהוגשה. ביום 16.8.02 נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין, ופסק הדין הפך לחלוט.

3.התביעה נשוא בקשה זו הוגשה על ידי המבקשים, ובה נתבקשו מספר סעדים. בינתיים הגיעו הבנק והמשיבה 3 להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לסיום הסכסוך ביניהם. עקב כך הגישו המבקשים בקשה למתן פסק דין חלקי אשר יעניק להם את הסעדים המבוקשים בתביעתם. לטענתם, מאחר שהמשיבה 3 פרעה את ההלוואה מכוחה שועבדה הדירה, הרי שפקע המשכון על הדירה והמבקשים זכאים לסעדים שנתבעו על ידם.

4.בית המשפט דחה את הבקשה. בית המשפט ציין כי בעת עריכת הסכם הפשרה בין הבנק למשיבה 3, כבר היה בידי הבנק פסק דין חלוט נגד המבקשים על יסוד כתב ההמחאה שנתנה המשיבה 3 לבנק. בית המשפט קבע כי לא ניתן בשלב זה לשלול כי הסכמת הבנק להתפשר עם המשיבה 3 לא נעשתה מתוך הנחה שהוא יקבל סכום נוסף מהמבקשים.

5.המבקשים טוענים כי מאחר שהשעבודים על הדירות נעשו להבטחת פירעון ההלוואות שניתנו למשיבה 3 על ידי הבנק, ומאחר שבעקבות הסכם הפשרה בין המשיבה 3 לבנק פרעה המשיבה 3 את ההלוואות שניתנו לה על ידי הבנק כמוסכם בין הצדדים, הרי שדין השעבוד על הדירה להתבטל, ויש לקבוע כי המבקשים אינם חייבים לבנק דבר.

6.דין הבקשה להידחות. המבקשים מעוניינים כי בשלב מוקדם זה של התביעה יקבעו עובדות ומסקנות אשר אין מקומם בשלב זה. צדק בית המשפט קמא משקבע כי יתכן ותתקבל טענת הבנק, לפיה הסכם הפשרה היה מבוסס על ההנחה כי יתרת התמורה המגיעה מהמבקשים תינתן להם, ועל בסיס הנחה זו הסכים הבנק לוותר על סכומים נכבדים מהחוב של המשיבה 3 כלפיו. לפיכך, בשלב זה אין מקום להיענות לבקשה.