רע"א 5131/01 רחביה מקרקעין בע"מ נ. עיריית ירושלים

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בקשה לפירוק המבקשת. במהלך הדיון התעוררה מחלוקת באשר לשאלה, האם יש לזקוף סכום של 100,000 ש"ח ששולם למשיבה על-ידי צד שלישי (להלן: התשלום), על חשבון חוב ארנונה של המבקשת, הבעלים של מלון טירת בת שבע בירושלים, או על חשבון חובה של החברה לפיתוח ולמלונאות, מלונות הטירה בע"מ (להלן: חברת הניהול), המנהלת עבור המבקשת את המלון. בית-המשפט המחוזי (הנשיא ורדי זילר) הורה לצדדים לסכם בכתב את טענותיהם בעניין המחלוקת, וקבע כי המבקשת תגיש את סיכומיה בתוך שבעה ימים ואילו המשיבה תגיש את סיכומיה בתוך שבעה ימים נוספים.

לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים כפי שנקבע בהחלטתו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי התשלום שולם על חשבונה של חברת הניהול, וזאת על-מנת להקטין חוב של חברת הניהול לצורך הסרת איום בפתיחה בהליכי הוצאה-לפועל כנגדה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי הוא מבסס את קביעתו זו על מכתב שנשלח על-ידי בא-כוחה של המבקשת למשיבה, ואשר בו נכתב כי "מוסכם כי הסך של 100,000 ש"ח ייזקף במלואו בגין חוב [חברת הניהול] לעיריית ירושלים במסגרת תיק הוצאה-לפועל...". בית-המשפט ציין, כי המבקשת משתיתה את הטענה כי יש לזקוף את התשלום הנ"ל על חשבון חובה שלה על החלטה קודמת של בית-המשפט, שבה נרשם, כי הוצע הסדר - שימנע מתן צו לפירוק המבקשת - שלפיו המבקשת תשלם למשיבה סכום חד-פעמי של 100,000 ש"ח וכן סכום חודשי קבוע של 10,000 ש"ח; אלא שההחלטה הקודמת לא ביקשה לשנות את ההסכמה שהושגה בין הצדדים, שהוברר, כאמור, כי הייתה שונה. בית-המשפט חייב איפוא את המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. עיקר טענות המבקשת היו, ראשית, כי בית-המשפט המחוזי קיבל את החלטתו בטרם נתאפשר למבקשת להשיב לסיכומי המשיבה; ושנית, כי בית-המשפט המחוזי שגה בקובעו כי הסכום שולם על חשבון חובה של חברת הניהול ולא על חשבון חובה של המבקשת. המבקשת הסבירה בהקשר זה, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מתצהירו של מי ששילם את הסכום, המעיד על כך שהסכום שולם על חשבון חובה של המבקשת, ולא העניק משקל ראוי להחלטה הקודמת שבה נרשם כי הושג הסדר שלפיו המבקשת תשלם סכום של 100,000 ש"ח למשיבה. לבסוף טענה המבקשת, כי בית-המשפט שגה כאשר חייבה לשאת בהוצאות המשיבה על אף שהמשיבה לא הציגה במדויק את העובדות בפני בית-המשפט המחוזי.

טענות המבקשת אינן יכולות להתקבל.

לאחר ששמע את טענות הצדדים החליט בית-המשפט המחוזי, כעניין שבעובדה, כי התשלום הועבר למשיבה על חשבון חובה של חברת הניהול. לא מצאתי כי טענות המבקשת מצדיקות סטייה מן הכלל, שלפיו אין בית-משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, נוהג להתערב בממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.

יש לדחות אף את טענת המבקשת כי לא ניתנה לה האפשרות להשיב לסיכומי המשיבה. שכן, בית-המשפט המחוזי תחם את המסגרת הדיונית לשמיעת טענות הצדדים בעניין התשלום, והחלטתו נתקבלה - כפי שנקבע מלכתחילה - לאחר שהוגשו סיכומי שני הצדדים.

לבסוף, בית-המשפט המחוזי הטיל את הוצאות ההליך על המבקשת לאחר שטענותיה נדחו. אף בעניין זה לא מצאתי כי יש מקום להתערבות.

הבקשה נדחית איפוא.