רע"א 5144/10 משה מרציאנו נ. רות כספי

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה"פ 1082/09 וה"פ 1240/09, כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני ), בו נדחתה בקשת המשיבים לביטול פסק הבוררות שניתן ביום 27.11.2008 על ידי עו"ד הלנה ביילין.

הרקע העובדתי העומד בבסיס הבקשה כפי שהוא עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו כדלקמן: המשיבים הינם בעלי קרקע ברחוב ויצמן 16 ברמת השרון, הידוע כחלקה 506 גוש 6415 (להלן: המגרש ), חתמו הסכם לביצוע עסקת קומבינציה עם חברה קבלנית בשם א.א. קלאסיק הומס בע"מ (להלן: החברה ). במסגרת ההסכם נקבע כי החברה מתחייבת להקים על המגרש, בתוך 16 חודשים מיום מתן היתר בניה, בנין בן 12 קומות. בתמורה לכך התחייבו המשיבים להעביר לחברה 50% מן השטחים המבונים בבנין. דהיינו, שש דירות מתוך שתים עשרה הדירות שיבנו. בחברה כיהנו שני מנהלים, המבקש 1 ויהושע ברק (להלן: ברק ),

והיא נשלטה בידי שתי חברות, אנור חברה לבניין בע"מ (להלן: אנור ) שהינה בשליטת ברק, ובידי המבקשת 2 – מאנדט ייזום ופיתוח בע"מ, המצויה בשליטתו של המבקש 1. במסגרת הסכם הקומבינציה, חתמו אנור והמבקשת 2, כמו גם יהושע ברק והמבקש 1 עצמו, על ערבות לקיום התחייבויותיה של החברה כלפי המשיבים.

בהמשך לאמור, בתקופה שבין ינואר 1999 לנובמבר 2000 מכרה החברה את ששת הדירות שבעלי הקרקע התחייבו להעביר לבעלותה. בתוך כך, אחת הדירות נמכרה למבקש 1, והתמורה בגינה הועברה לו בדרך של קיזוז חובות החברה כלפיו. בשלהי שנת 2000 התערער מצבה הכלכלי של החברה, וכתוצאה מכך הואט קצב הבניה עד שנעצר כליל, וזו הודיעה כי לא תוכל להשלים את הבניה. על כן הגישו המשיבים ביום 4.6.2001 לבית המשפט המחוזי בקשה לאכיפת ההסכם ולמינוי כונסי נכסים לצורך השלמת הבניה. מינוי הכונסים אומנם הביא להשלמת הבניה, אך הדבר ארך חמש שנים, ובעלי הדירות בבנין נדרשו להוסיף סכומי כסף משמעותיים לצורך כך. בפועל, הדירות נמסרו לדיירים רק בחודש דצמבר 2006. נוסף על כך, במקביל להרעה במצב החברה, התגלע סכסוך בין השותפים בה – ברק והמבקש 1, אשר בעקבותיו העביר המבקש את מניותיו לשותפיו. על רקע זה נחתם ההסכם למכר הדירה בין המבקש 1 לחברה תמורת 270,000 דולר, אשר קוזז כנגד חובות החברה כלפיו.

נוכח השתלשלות המפורטת, סברו המשיבים כי החברה הפרה את הסכם הקומבינציה ותבעו את המבקשים כערבים להתחייבויות החברה. בשל תניית הבוררות הכלולה בהסכם הקומבינציה, חתמו המבקש והמשיבים ביום 24.2.2003 על הסכם בוררות. הליך הבוררות עבר כמה גלגולים ובסופם הובא לדיון בפני עו"ד הלנה ביילין, ובמסגרתו ניתן פסק הבוררות נשוא הבקשה.

הליך הבוררות

בפני הבוררת טענו המשיבים כי החברה הפרה יסודית את הסכם הקומבינציה בכך שלא השלימה את בניית הבניין, ועל כן על המבקש שהינו ערב לחובותיה לפצותם בגין נזקיהם. בנוסף טענו המשיבים ההסכם למכר הדירה שנכרת בין המבקש לחברה, הינו חוזה למראית עין שמטרתו הייתה להבריח את נכסי החברה. מנגד המבקשים הכחישו את אחריותם לעיכוב הבניה, וטענו כי המשיבים עצמם הם אלו שהפרו את ההסכם בכך שהתירו לחברה למכור דירות ולרשום דירות שלא בהתאם לקצב התקדמות הבניה. בנוסף, הכחיש המבקש את מתן ערבותו האישית לחברה.

ביום 27.11.2008 ניתן פסק הבוררות, בו נקבע כי העסקה למכר הדירה בין החברה למבקש 1 תקפה, וכי המבקש רכש בה זכויות. לצד קביעה זו, קבעה הבוררות כי המבקש ערב לחברה באופן אישי, וכי התנהלותה של החברה ובכללה התנהלותו של המבקש 1 הם שהביאו לקשיים אליהם היא נקלעה, וכי האחריות לקריסת הפרויקט רובצת על כתפי החברה. על כן, קבעה שהבוררת כי המבקשים חבים ביחד ולחוד לפצות את המשיבים בסכום של 835,600$ בגין האיחורים במסירת הדירות ו- 7,000$ בגין הוצאות שכר טרחת עו"ד.

ההליך בפני בית המשפט המחוזי

בהמשך לכך, הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הבוררות, במסגרתה טענו בין היתר כי הבוררת חרגה מסמכותה, הפסק ניתן בניגוד לעובדות המוסכמות ותוך התעלמות מתביעתם והוא

גרם להם לעיוות דין חמור.

ביום 23.5.2010 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין המאשר את פסק הבוררות, ודחה את הבקשה לביטולו. בית המשפט קבע כי בקשת הביטול איננה אלא ערעור על פסק הבוררות, וכי טענותיהם של המבקשים אינן מקימות אף לא אחת מהעילות לביטול פסק בוררות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק

הבוררות ). עוד קבע בית המשפט, כי עיון בפסק הבוררות מעלה כי הבוררת לא התעלמה מטענות המבקשים באשר לתוקף ערבותו ובאשר לאחריותם של המשיבים להפרת הסכם הקומבינציה וקריסת הפרויקט, אלא היא נדרשה אליהן ודחתה אותן.

מכאן הבקשה שלפניי בגדרה טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא ביטל את פסק הבוררות, נוכח טעותה של הבוררת בעובדה מהותית ויסודית באשר לסדר מכירת הדירות על ידי החברה. לשיטתם, טעות זו הינה בליבה של סוגיה מרכזית ומהותית בפסק הבורר, והיא משתיתה את פסק הבורר על עובדה הפוכה מזו שהייתה מוסכמת על הצדדים. בכך טוענים המבקשים, חרגה הבוררת מסמכותה ועל כן היה על

בית המשפט המחוזי לבטל את הפסק. בנוסף טוענים המבקשים, כי דין פסק הבוררות להתבטל אף משום שהבוררת לא עמדה בחובת הנמקת הפסק שהוטלה עליה, וכן משום שהיא התעלמה מטענותיהם בכלל ומתביעתם לעניין אחריות המשיבים לקריסת הפרויקט בפרט. לעניין זה טוענים המבקשים כי בית המשפט בפסק דינו השלים וביאר את פסק הבוררות באופן אסור.

מנגד טוענים המשיבים, כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, במסגרת הבקשה לא עלה בידי המבקשים להראות כי עניינם הוא מבין החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור, וכי כל עניינה של הבקשה אינה אלא ערעור על פסק הבוררת. כמו כן טוענים המשיבים, כי במסגרת הבוררות לא הייתה כל הסכמה דיונית בין הצדדים ולפיכך הבוררת לא פסקה בניגוד לעובדות מוסכמות ולא חרגה מסמכותה. כן טוענים המשיבים כי עיון בפסק הבוררות מלמד כי הבוררת עמדה בחובת ההנמקה שהוטלה עליה, ונדרשה והכריעה בכל הטענות שהובאו בפניה, אף אם היא לא נקטה באופן מפורש במילים כי היא דוחה את תביעת המבקשים.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת אלא במקרים יוצאי דופן, בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור מטעמי צדק ומניעת עיוות דין (ראו למשל רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2003)). אולם, בקשה זו אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית עקרונית כאמור, ומטעם זה בלבד דינה להידחות.

יתרה מכך, אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. כידוע, טעות כשלעצמה בפסק הבוררות אינה מהווה עילה לביטולו (ראו למשל: ע"א 3439/90 ד.ד.ד. בניה עבודות עפר נ' המועצה האזורית , פ"ד מה(3), 337, 349 (1991); רע"א

6639/04 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' מיראלי בניה והשקעות בע"מ , (לא פורסם, 3.1.2006)) לטענת המבקשים פסק הבוררות מושתת על עובדה מהותית שגויה באשר לסדר מכירת הדירות. אולם, כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי, מפסק הבוררות ניתן ללמוד כי הבוררת הייתה מודעת לסדר הנכון של מכירת הדירות ועל כך התבססה. אף אם אקבל את טענת המבקשים כי הבוררת שגתה, הרי שבית המשפט המחוזי קבע כי "לא ברור מה המשמעות של טעות זו, אם אכן טעות היא, ומה חשיבות השאלה האם המשיבים נתנו הסכמתם להקדמת רישום הערות אזהרה לפני או אחרי מכירת הדירה למבקש." מכל מקום אף אם מדובר בטעות, הרי שזו כשלעצמה כאמור אינה עילה לביטול, ולא עלה בידי המבקשים להראות כי זו גרמה להם לעיוות דין המצדיק את ביטול פסק הבוררות.

כמו כן, אין ממש בטענת המבקשים כי יש לבטל את פסק הבוררות מן הטעם שהבוררת התעלמה מתביעתם וטענותיהם. שכן, עיון בפסק הבוררות מלמד כי הבוררת נדרשה לטענותיהם בכלל ולתביעתם בפרט, אף אם היא לא אמרה במפורש כי תביעתם נדחית. חיזוקים לכך ניתן למצוא בין היתר בקביעת הבוררת כי "ניסיונו של נתבע 2, מרציאנו, לתלות את קריסת הפרויקט ברשלנות התובעים בכך- שהסכימו לבקשת הקבלן להקדים הערות אזהרה, ניסיון כושל הוא" ובדבריה בהמשך למובא: "מכל האמור לעיל, על סמך המסמכים, העובדות בשטח, ובעיקר על סמך התרשמותי ממהימנות העדים, אני קובעת כי הקבלן אחראי לקריסת הפרויקט, ובכך הוא הפר את ההסכם ת/3 הפרה מהותית. בהפרה זו אף גרם לעיכוב רב במסירת הדירות לדיירים ובצורך שלהם להוסיף סכומים נכבדים להשלמת הדירות."

לעניין חובת ההנמקה, אשר לטענת המבקשים הבוררת לא עמדה בה, כבר נפסק כי אין צורך בהנמקה פרטנית לכל פרט ולכל רכיב, ודי בקיומו של שלד הנמקה כללי בכדי לספק את הנדרש בבוררות (ראו: בע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט אופנועים

(1985) בע"מ, פד"י מז(3) 89 (1993); רע"א 1129/00

כהן נ' Diamond Express Company , פס' 6 להחלטה (לא פורסם, 23.7.2000). בענייננו, במסגרת הפסק שטחה הבוררת את המסכת העובדתית, את קביעות המהימנות ואת ההכרעות האופרטיביות, לצד הנימוקים לקביעתם. בנסיבות אלו אני סבור כי הבוררת עמדה בחובת ההנמקה לה נדרשה.

במסגרת הטיעונים לבקשה שבפני קובלים המבקשים על כך שבית המשפט המחוזי בקביעותיו השלים את פסק הבוררת באופן אסור. אולם, עיון בפסק הדין מעלה כי כל שעשה בית המשפט המחוזי הוא דחיית טענותיהם של המבקשים והשוואתם אל מול האמור בפסק הבוררות. אף אם היה ממש בטענת המבקשים, כי בית המשפט המחוזי השלים או תקן את פסק הבורר, הרי שסמכות זו מסורה לידיו מכוח סעיף 26(ב) לחוק הבוררות, הקובע כי בית המשפט לא יבטל פסק בוררות במידה וניתן להשלימו או לתקנו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית

המבקשים ישאו בשכר טרחת עו"ד של המשיבים בסך של

10,000 ש"ח.