רע"א 5189/15 שאול שאולוב נ. הפי דייס טקסטיל בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (סגן הנשיאה י' ענבר , השופטת י' שבח , השופט ש' שוחט ) בע"א 61272-07-14 מיום 29.6.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (השופטת הבכירה ח' ינון ) בת"א 13900-05-12 מיום 1.7.14. במוקד הבקשה, שאלת תקפותה של ערבות. לבקשה נתלוותה בקשה לעיכוב ביצוע, לאחר שבית המשפט המחוזי דחה בקשה כזאת ביום 14.7.15.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקשים הם מנהליה של חברת שאול שאולוב שיווק מוצרי אופנה בע"מ (להלן חברת השיווק ) אשר התקשרה עם המשיבה – הפי דייס טקסטיל בע"מ (להלן חברת הטקסטיל ) – בהסכם הפצה למוצרי הלבשה, כפי שיתואר. ראשית הפרשה עוד במאה הקודמת, שאז פעלה חברת השיווק ישירות מול מר דניאל יוספי (להלן יוספי ), לימים מייסדה של חברת הטקסטיל. במסגרת התקשרותם, העביר יוספי לחברת השיווק מוצרי הלבשה כדי שתמכור אותם לצדדים שלישיים. תמורת המכירה, קיבלה חברת השיווק עמלה בגובה של 5% עד 10%. בשנת 1993, ערבו המבקשים לחובותיה של חברת השיווק כלפי יוספי. בשנת 2004 הקים יוספי את חברת הטקסטיל, והמשיך דרכה את ההתקשרות העסקית עם חברת השיווק ללא כל שינוי משמעותי. בשנת 2011 הוסכם על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים. לאחר הסכמה זו, השאירה חברת השיווק בהחזקתה מוצרי הלבשה שקיבלה מחברת הטקסטיל בלא לשלם עמלה בעבורם כנדרש. הסכסוך העסקי בין הצדדים הוליד תביעה בבית משפט השלום, שהוגשה על-ידי חברת הטקסטיל.

א.

ביום 1.7.14 קיבל בית משפט השלום את עמדת חברת הטקסטיל ברובה, וחייב את המבקשים בתשלום סכום של 731,116 ש"ח. עוד נקבע, כי המבקשים העניקו לחברת הטקסטיל כתב ערבות אישית "ללא הגבלה", כך שהם נושאים בחובה של חברת השיווק כלפיה. המבקשים עירערו לבית המשפט המחוזי; ערעורם נדחה ביום 29.6.15. בעניין הערבות נקבע, כי "כתבי הערבות

[...] לא כוונו אלא ל'יוספי דניאל', אולם הם נועדו כפשוטם, לערוב גם לתשלום בין סחורה שתסופק בעתיד"; נאמר בכתבי הערבות "בעבור סחורה שאקבל ממך", קרי, לשון עתיד. כן נקבע, כי התנהלות הצדדים בפועל מלמדת על אומד דעתם, שהערבות תחול גם על תשלום בגין סחורה שהועברה על-ידי חברת הטקסטיל, ולא רק על-ידי יוספי. לעניין זה מפנה בית המשפט המחוזי לעדותו של המבקש 1 בבית משפט השלום, ממנה עולה כי לא חל שינוי משמעותי בהתקשרות העסקית בעקבות הקמת החברה על-ידי יוספי בשנת 2004.

בקשת רשות הערעור

ב.

הבקשה מתמקדת בערבות; לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שזו חלה גם על חובות שנוצרו כלפי חברת הטקסטיל, אשר טרם קמה בעת חתימת כתבי הערבות. לשיטתם, עסקינן במקרה בו לשון כתב הערבות ברורה, ולכן אין להסיק את אומד דעת הצדדים מהתנהגותם בפועל. כן נטען, כי כתבי ערבות מחייבים פרשנות מילולית נוקשה, אשר תבטיח כי גבולות התחייבותו של הערב נהירים לו; זאת במיוחד מקום שמדובר בערבות שאינה מוגבלת בסכום – וכזה הוא המקרה שבפנינו. המבקשים ממקדים טענתם בשאלה משפטית, קרי, היכול כתב ערבות שנכתב לטובת נושה אחד, לשמש ולהיות תקף כלפי נושה שטרם בא לעולם במועד הערבות. על פי הטענה עקרונות פרשניים בסיסיים אינם הולמים מצב דברים מעין זה; לשיטתם, לפי הפסיקה יש לבחון חוזה ערבות על פי דיני החוזים הכלליים, הנדונים בראשונה בהתאם לפשט הלשון, ולפיו נטען כי יוספי היה נמען הערבות, והוא בלבד. עוד נאמר, כי לפי דיני הערבות היה צורך להבהיר מראש את ההתחייבות הנטענת כלפי החברה.

הכרעה

ג.

לאחר עיון, לא ראיתי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית, או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. בנידון דידן, טענות המבקשים אינן מעלות שאלה עקרונית, ואין אני רואה מקום לחשש מעיוות דין חמור – כפי שיפורט בקצרה. ועוד, עסקינן בהכרעה עובדתית באשר לטיבה של כוונת הצדדים בערבות מקדמת דנא; כך, נוכח התנהלותם העקבית של הצדדים לאורך שנים רבות.

ד.

מהותה של הערבות היא התחייבותו של אדם לעמוד בחיובו של אחר כלפי צד ג' (סעיף 1 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן החוק ); ראו ע"א 3130/99 שובל הנדסה ובנין נ' י.ש.מ.פ בע"מ , פסקה 11 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (2004)). ערבות יכולה להינתן אף קודם ליצירת החיוב, ומבלי שתוגבל לסכום נקוב (סעיף 1(ב) לחוק; ראו גם במשפט העברי ב שו"ת הרשב"א [ר' שלמה בן אדרת, ספרד, המאות הי"ג עד הי"ד] חלק ב' סימן קנ"ח)). כלל זה מאפשר תרחישים בהם הערב מוצא עצמו חייב בחוב גדול שלא נצפה מראש.

ה.

המקרה שבפנינו שונה במעט מן המקרה "הקלאסי" של התחייבות בערבות. בעוד המקרה הקלאסי כולל שלושה שחקנים אוטונומיים – הנושה, החייב והערב – המקרה שבפנינו כולל למעשה שני שחקנים בלבד, יוספי והמבקשים, תוך שכל צד פועל באמצעות חברה שבבעלותו, במערכת יחסים רבת שנים. מעיון בכתבי הערבות עולה, כי תכליתם הבסיסית היתה להסיר את "המסך התאגידי" בין המבקשים לחברת השיווק באופן שיעניק ליוספי את הביטחון הדרוש לשם המשך ההתקשרות העסקית עמם; קרי, הערבות נועדה למנוע תרחיש בו חובות המבקשים אינם נפרעים בשל ייחוסם לישות התאגידית. לפיכך, טענת המבקשים מנוגדת לתכלית הערבות מעיקרא; יוספי ביקש להגן על חובות עתידיים כלפיו באמצעות הסרת "המסך התאגידי" בין המבקשים לחברת השיווק על-ידי הערבות, אך עתה מנסים המבקשים להשתחרר מחובותיהם באמצעות השימוש ב"מסך התאגידי" בין יוספי לחברת הטקסטיל. זאת אין להלום. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הקמת חברת הטקסטיל בשנת 2004 לא שינתה מהותית את ההתקשרות העסקית בין הצדדים, ובנסיבות העניין אין מקום להפריד בין חובות שנוצרו כלפי יוספי לחובות שנוצרו כלפי חברת הטקסטיל לעניין תחולת הערבות.

ו.

אכן, צודקים המבקשים כי ערבות היא בבסיסה התחייבות חוזית (ע"א 3894/11 דלק נ' בן שלום (2013)); וכן כי דרושה ככלל ודאות מפורשת לערבות, כך שלא יושת סיכון שבלתי סביר היה להניח כי הערב ייטול עליו. ואולם, לא בכך עסקינן: לאורך שנים התנהלו הצדדים באופן שיחסיהם העסקיים הושתתו על המשכיות, לרבות לעניין הערבות, גם משחל שינוי בעקבות הקמת החברה. מה יום מיומיים איפוא, כדי שנדרוש רטרואקטיבית מה שלא היה שנוי במחלוקת ביניהם. אומד דעתם רלבנטי ביותר בכגון דא, וקביעותיהם של שני בתי המשפט הקודמים על מכונן.

ז.

סוף דבר, איני נעתר לבקשת רשות הערעור , וממילא גם לבקשת עיכוב הביצוע.