רע"א 5199/99 איתמר בן גביר נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-משפט השלום בירושלים בעבירות על-פי סעיף 4(א) ו4-(ג) לפקודה למניעת טרור, תש"ח1948-.

בכתב-האישום נטען, כי העורר הפיץ כרוזים באזור המוביל להר-הבית, בהם נכתבו דברי שבח למעשי אלימות העלולים לגרום למות אדם או לחבלה בו, וכן החזיק חומר תעמולה לטובת ארגון טרור.

בקשת המדינה לעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, נדחתה על-ידי בית-משפט השלום, שמצא כי העורר איננו מסוכן כטענת המדינה. לנוכח כתב-האישום, המושתת על ראיות לכאורה, החליט בית-משפט השלום להגביל את תנועתו של העורר, על-ידי איסור כניסה לתחומי העיר-העתיקה עד לתום הדיון במשפטו.

על החלטה זו הגישו ערר הן המדינה והן העורר.

בית-המשפט המחוזי דחה את שני העררים על החלטת בית-משפט השלום.

המדינה קיבלה עליה את הדין, ואילו העורר הגיש ערר על ההחלטה המגבילה את תנועתו.

עיקר טענת העורר היא, כי בהפצת הכרוז אין עבירה כלשהי ובאין ראיות לכאורה, לא ניתן להגביל את תנועתו.

טענה זו יש לדחות. להבדיל ממעצר, שמחייב תשתית ראייתית בעוצמה העולה על ראיות לכאורה, על-פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, הרי שלצורך שחרור בערובה בתנאים, די בראיות לכאורה מן הסוג האחרון, שעליהן נאמר כי אף עדות דלה ובסיסית מספיקה להן.

נראה לי, כי הראיות שהציגה התביעה וודאי עומדות בדרישה זו. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות בתי-המשפט שדנו בעניינו של העורר.

הערר נדחה.