רע"א 5207/01 איגוד ערים לשירותי כבאות-אילת נ. הדר חברה לביטוח בע"מ

1.בין המבקשים, איגודי ערים לשירותי כבאות, לבין המשיבה 1, חברת הדר לביטוח בע"מ, נחתם הסכם ביטוח שעל-פיו בוטחו כבאים העובדים בשירות של איגודי ערים ורשויות מקומיות. בין היתר נקבע בהסכם, כי המשיבה 1 תשיב למבוטחים חלק מה"רווח" שיצטבר לה בגין ההסכם, על-פי חישוב שנקבע בסעיף 11 להסכם.

המשיבה 1 אינה כופרת בחובתה להחזיר חלק מן הרווחים, אלא שאין היא יודעת למי עליה לשלמם, שכן שניים אוחזים ברווחים. הכבאים טוענים, כי הם זכאים להחזר, ואילו איגודי הערים טוענים, כי את ההחזר יש לשלם להם. בשל טיעונים נוגדים אלה, הגישה המשיבה 1, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה לסעד על-דרך של טען ביניים, על-מנת שבית המשפט יקבע מי זכאי לקבל את הרווח שהצטבר.

2.המבקשים עתרו לסילוק ההליך על הסף, מהטעם, שבסמכותו של בית הדין לעבודה, ולחילופין של בית משפט השלום, לדון בבקשת המשיבה 1. בקשת המבקשים נדחתה בבית המשפט קמא מהנימוקים הבאים: סמכותו של בית הדין לעבודה, אינה מתקיימת, כך סבר, בשל שאם תתבע המשיבה 1 על-ידי אחת משתי הקבוצות הטוענות לרווחים תהיה עילת תביעתם מבוססת על פוליסת היבטוח, ועליה בלבד. אשר לסמכותו של בית משפט השלום, החליט בית המשפט קמא, כי כל עוד לא נקבה המשיבה 1 בסכום שלגביו היא מבקשת להכריע על-דרך של טען ביניים, מצווה התובענה בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי.

3.היום טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, שלוש טענות: האחת - התנאים הקובעים את סמכותו של בית הדין לעבודה מתקיימים בענייננו; אין לנתק את עילת התביעה הפוטנציאלית מכוח פוליסת הביטוח מהעובדה שהיא פועל-יוצא מהסכמה בין שתי הקבוצות הטוענות לרווחים, שביניהן קיימים יחסי עבודה. השניה

- המשיבה 1 ציינה בבקשה בבית המשפט קמא, כי בקופתה כ1.5- מיליון ש"ח בגין ה"רווחים". הואיל והמשיבה 1 צירפה רק 4 כבאים לבקשה בבית המשפט קמא, הם המשיבים הפורמלים 1-4 בבקשה בפני, ומספר הכבאים בארץ כ1,500-, יש להסיק כי הבקשה לסעד של טען ביניים נוגע לסכום של כ4,000- ש"ח, שהוא בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. השלישית - בית המשפט קמא לא נימק כראוי את החלטתו, ועל-כן יש לבטלה.

4.דין הבקשה להידחות.

אשר לטענה הראשונה, כפי שציין הנשיא (אז השופט) ברק בבג"צ 578/80 ג'מיל גנאים נ' עבד-אל לטיף מואסי ואח' , פ"ד לה (2) 29, "בהכרעה בשאלה, אם תובענה עילתה ביחסי עובד-מעביד, יש לקחת אך את העובדות המהותיות, המולידות את הזכות, ואין להתחשב בעובדות ההסטוריות, המסבירות את סיבת קיומה של הזכות". ובענייננו - לא צריכה להיות נפקות, בשאלת הסמכות, לעובדה שפוליסת הביטוח הנה תולדה של הסכם מקורי שקשור בדרך זו או אחרת ביחסי עובד-מעביד. תביעה כנגד המשיבה 1, בהנחה שתהיה כזו, תתבסס, כך ניתן להניח, על פוליסת הביטוח. אכן ההכרעה בשאלה למי מהצדדים קמה הזכות לקבלת הרווחים מצריכה הכרעה גם בעניינים הקשורים להסכמים הנובעים מיחסי העבודה בין הצדדים, אך בכך, לבד אין כדי להקנות סמכות לבית הדין לעבודה.

אשר לטענה השניה, על-פי תקנה 225 לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, הבקשה לטען ביניים תוגש "לבית המשפט שלפניו הוא עלול להיתבע אם עדיין לא נתבע". מכיוון שהמשיבה 1 עלולה להיתבע בעתיד על-ידי כל אחת משתי הקבוצות האמורות, שכל אחת מהן מבקשת את כלל רווחי המשיבה 1, הסמכות העניינית לדון בבקשה תהא לבית המשפט המחוזי.

אשר לטענה השלישית, גם אותה אין לקבל. עיינתי בהחלטתו של בית המשפט קמא, היא אכן מנומקת בצורה קצרה ועניינית אך אין מקום בנסיבות המקרה, לטענה כי היא בטלה בשל כך בלבד.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.