רע"א 5215-23 רע"א 5215-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.5.2023 (ע"א 35246-12-22, השופטת העמיתה ש' דותן). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 11.10.2022 (ת"א 8301-05-19, השופט ר' אילן).

2.מקורה של הבקשה דנן בחוזה לרכישת דירה בתל אביב שנחתם ביום 20.2.2014 בין המבקש למשיבה 1, חברה פרטית אשר עוסקת ביזמות ובביצוע פרויקטים בנדל"ן (להלן: המשיבה). חוזה הרכישה חל גם על חניה ומחסן שהוצמדו לדירה. להשלמת התמונה יצוין כי המשיבה 2 היא החברה הקבלנית של הפרויקט.

3.ביום 5.5.2019 הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום, ובה טען כי הדירה נמסרה לו באיחור של 7.5 חודשים, וכי בשל כך על המשיבה לפצותו בסך של 61,875 שקלים. כן טען כי ישנן נזילות בדירה שעלות תיקונן היא בסך של 40,000 שקלים. בנוסף, טען המבקש כי המשיבה הפרה את התחייבויותיה ביחס למידות החניה שרכש לפי החוזה, וכי בשל כך הוא נאלץ לרכוש חניה נוספת. על יסוד כלל טענותיו להפרת החוזה טען המבקש שיש לחייב את המשיבה בתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בו בסך של 10% מן התמורה המגיע לסך של 242,000 שקלים.

4.המשיבה טענה בכתב הגנתה כי האיחור במסירת הדירה נגרם בשל נסיבות שאינן בשליטתה, וכי על-פי החוזה יש לה זכות בת 60 ימים לדחייה במועד מסירת הדירה; כי אינה אחראית לנזילות בדירה ואף אפשר שמקורן בעבודות שביצע בה המבקש; וכי לא הפרה כל התחייבות בנוגע למידות החניה. במקביל, נשלחה הודעת צד שלישי גם למשיבה 2 שהצטרפה לטענות המשיבה ביחס לאחריותו של המבקש לליקויים.

5.בית משפט השלום קיבל באופן חלקי את תביעת המבקש. בית משפט השלום קבע כי בשים לב לארכה של 60 ימים שנקבעה בחוזה בכל הנוגע לעיכוב במסירה, המבקש זכאי לפיצוי בגין איחור של 5.5 חודשים במסירה, בסך של 45,375 שקלים. לעומת זאת, בית משפט השלום דחה את טענות המבקש בכל הנוגע לליקויי הבנייה הנטענים בדירה ולגודל החניה.

6.המבקש הגיש ערעור על פסק הדין, וטען בו כי בית משפט השלום שגה בקביעותיו בכל הנוגע להפרת התחייבויותיה של המשיבה ביחס לחניה, וכן בכך שניכה את התקופה הנזכרת של 60 הימים לצורך חישוב הפיצוי בגין האיחור במסירה. כמו כן, הלין המבקש על כך שלא נפסקו לטובתו הוצאות.

7.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, מבלי שנתבקשה תשובת המשיבות. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שחלק מן הטענות שהועלו בפניו היו כרוכות בהרחבת חזית אסורה, ובאשר לפסיקת ההוצאות ציין בית המשפט המחוזי כי עניין זה מסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

8.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובה חזר המבקש, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה בפני הערכאות הקודמות.

9.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבות. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". מדובר במחלוקת שנסבה על הכרעה בעניינם הפרטני של הצדדים ונטועה עמוק בנסיבות הקונקרטיות של העניין דנן, אשר נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות. היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, ואף לא התרשמתי כי נגרם למבקש עיוות דין.

10.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.