רע"א 5290/98 דנה אורון נ. אחוזת יוסף ומרגלית בע"מ

1.דנה אורון ( להלן: המבקשת ) ורבקה שוסיוב ( להלן: המשיבה 2 ) מחזיקות, מכוח ירושה, בכל המניות של חברת אחוזת יוסף ומרגלית בע"מ ( להלן: החברה ) בשיעור של 60% למבקשת ו40%- למשיבה 2. הנכס היחיד שהיה בבעלות החברה, הוא בית דירות הנמצא ברחוב ריינס 46, תל אביב והידוע כחלקה 53 בגוש 6215 ( להלן: הבית ).

בחודש אוקטובר 1983, חתמו המבקשת והמשיבה 2 על כתב הסכמה, לפרק את החברה, לרשום את הבית כבית משותף ולחלק ביניהן את הדירות בשיעור השווה לשיעור אחזקותיהן בחברה. עוד הוסכם, כי 4 דירות שזוהו, תימכרנה לצורך כיסוי חובות והוצאות הנוגעים לבית ולשכר המפרקים. ביום 14.12.83 ניתן צו לפרוק החברה וביום 29.7.84 התמנו המשיבים 3 כמפרקים של החברה ( להלן: המפרקים הקודמים ).

במסגרת הפעולות שנעשו להוצאת הפירוק אל הפועל, אושר בבית המשפט הסכם שנחתם עם המשיב 6, לרכישת 3 דירות, שתמורתן אמורה היתה לשמש מקור למימון פעולות הפירוק. ביום 26.6.85, נרשם הבית "במושע" על שם המבקשת (בשיעור של 60%) ועל שם המשיבה 2 (בשיעור של 40%) והמפרקים החלו לפעול לפינויים של דיירים מוגנים מהבית.

לאחר רישום הבית על שם בעלות המניות, השתלטה המבקשת על הבית והשכירה בו דירות לאחרים. את ההכנסות שלשלה לכיסה, תוך שהיא מונעת אותן מהמפרקים, מהמשיבה 2 ומנושי החברה, שזכויותיהם כלפי החברה נתגבשו במהלך הליכי הפירוק. המבקשת חדלה לשתף פעולה עם המפרקים הקודמים, עד שבנסיבות שנוצרו, בית המשפט נעתר לבקשתם להשתחרר מתפקידם, ועו"ד יעקב לרר ( להלן: המפרק ) מונה כמפרק החברה במקומם.

2.המפרק הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקש לבטל את העברת הזכויות במקרקעין של החברה על שמן של המבקשת והמשיבה 2, להחזיר את רישום המקרקעין על שם החברה, להורות על מכירת המקרקעין כדי לפרוע את חובות הנושים ולהעביר את התמורה שתיוותר, לבעלות המניות - המבקשת והמשיבה 2.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המפרק ועל כך הוגשה בקשת הרשות לערער שבפניי.

3.עיינתי בכתבי הטענות של בעלי הדין על נספחיהם, ובאתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אכן, לא ייתכן, שבעלי מניות יהנו מנכסי החברה, בטרם זו שילמה ופרעה את מלוא חובותיה כלפי נושיה. בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שבבעלות החברה אין נכסים אחרים מהם ניתן להיפרע, הותרת המצב על כנו, תביא לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, על פיה נכסי החברה רשומים על שם המבקשת (ואחותה), אין מקור ממנו ישולמו חובות החברה והנושים נותרים "כשידיהם על ראשם".

4.זאת ועוד, עיון במסמכים אשר הובאו בפניי מעלה, כי רישום הבית "במושע" על שם המבקשת והמשיבה 2, נעשה על פי הוראת בית המשפט המחוזי, כדי לממש את כתב ההסכמה משנת 1983 על דרך רישום הבית כבית משותף, מכירת 3 דירות בו לכיסוי חובות החברה והוצאות הפירוק, וייחוד דירות על שם כל אחת מהאחיות על פי הסדר החלוקה ביניהן. המבקשת מחזיקה בבית בכפוף לחובתה לפעול לפירוק החברה כאמור. בכך שהמבקשת מעכבת בידיה את הבית ואת ההכנסות שצומחות לה ממנו, היא מפרה את חובת הנאמנות החלה על כל מי שמעכב בידו נכסים הכפופים לאינטרס של האחר. דהיינו, המבקשת מפרה את חובת הנאמנות אותה היא חבה כלפי החברה ונושיה, לטובתם היא מחזיקה בבית.

5.בשולי הדברים אוסיף, כי בית המשפט המחוזי ציין במפורש, שאין בעצם העובדה שהוא נעתר לבקשת המפרק, כדי למנוע מהמבקשת לבוא אל המפרק בהצעה קונקרטית להסדיר את המצב בדרך שתחסוך את ההוצאות והטירחה שייגרמו בהחזרת המצב לקדמותו. אולם, ב"כ המבקשת לא הרים את הכפפה ואף בדיון שנערך בפניי, לא העלה כל הצעה ממשית אשר תבטיח את זכויות החברה ונושיה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות כל אחד מהמשיבים 1, 2 ו3- בסך 3,000 ש"ח, ולכל אחד מיתר המשיבים - 1,000 ש"ח.