רע"א 53/00 נתן יששכר נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש :

המערער הואשם בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של גרימת חבלה או פציעה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין שלא כדין ואיומים. הרקע לאישום היה סכסוך שהתפתח בין המערער למתלונן שעה שהמערער ביצע עבודות עפר ברחוב בירושלים והטרקטור שעבד מטעמו חסם את המעבר. המתלונן סירב להמתין בתור המכוניות על פי דרישת המערער, וביקש לעבור מיד. במקום התפתחה תגרה, אשר במהלכה היכה המתלונן באלה בראשו של אחיו של המערער, ואילו המערער בסכין שבידו ניקב את צמיגי מכוניתו של המתלונן. כן היכה בסכין את השמשה הקדמית של רכב המתלונן, ודקר את זרועו של המתלונן באופן שהעורק נחתך והמתלונן נזקק לניתוח ולאישפוז.

לאחר הגשת כתב האישום ולאחר שהמערער היה עצור במשך 5 ימים לצרכי חקירה, ביקשה המדינה את מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה נגד המערער ואף מתקיימת עילת מעצר, אולם סבר כי ניתן להסתפק בחלופה של מעצר בית.

בתום שמיעת ההוכחות, זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מהאישומים שיוחסו לו, וקבע כי אלימותו של המתלונן היתה חמורה יותר מזו של המערער באשר כווּנה כלפי הגוף, בעוד שאלימותו של המערער שדקר צמיגים ושמשה היתה כנגד רכוש. עוד קבע בית המשפט כי בנסיבות הענין לא היה צריך המערער לוותר על אחיזתו בסכין וכי "אם אגב התגוששות זו נדקר המתלונן, אין לו לבוא בטרוניה אלא לעצמו בלבד, שהכניס עצמו לצרה הזו מהרגע הראשון שהגיע למקום". לאחר הזיכוי ביקש המערער כי בית המשפט יפסוק לו הוצאות ופיצויים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בהחלטתה, כתבה השופטת של בית המשפט קמא כי בנסיבות הענין לא ניתן לומר שלא היה יסוד להגשת כתב אישום. היא הביאה בחשבון ששופט המעצרים שוכנע כי היו בתיק ראיות לכאורה. כן הוסיפה, שאין נסיבות אחרות כמשמעותן בסעיף 80 לחוק העונשין המצדיקות להעתר לבקשה. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו.

בא-כוחו של המערער השתית את ערעורו על הטענה שהמשטרה התרשלה בחקירתה וכי אילו פעלה כראוי היה נקבע מלכתחילה כי אין ראיות להגשת כתב אישום כנגד מרשו. את ההתרשלות ראה בכך שהמשטרה נמנעה מלבדוק טביעת אצבעות על הסכין, וכן בכך שנעדר מהמקום שוטר בשכר שהועסק על ידי המערער והיה עליו להימצא שם. עוד טען כי סיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי והוצאות, יש לראות בעובדה שמרשו היה נתון במעצר בית במשך 7 חודשים, נפגע בפרנסתו ובסופו של דבר זוכה זיכוי מלא.

לא מצאנו יסוד לקבלת הערעור. בית משפט זה כבר חזר ופסק כי זיכוי כשלעצמו אין בו כדי להצדיק פסיקת הוצאות ופיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין (ראו: ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 48 לפסק דינו של השופט חשין). כמו כן, נקבע בפסיקתנו כי ככלל, בית המשפט הדן בתיק הוא המכריע לענין פסיקת הוצאות ופיצויים וערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהחלטתו.

אין ספק כי בנסיבות הענין היה יסוד להגשת כתב האישום. בתיק החקירה היו הודעות של אנשים שנכחו במקום אשר העידו כי המערער הוא שהחזיק בסכין ואילו המתלונן הוא שנחתך ממנו. לפי מכלול הראיות ובנסיבות הענין, אין לסווג את ההימנעות מנטילת טביעת אצבעות כמחדל של התביעה המצדיק פסיקת פיצויים והוצאות למערער. זאת עוד; המערער לא הציג בעת החקירה את הגירסה אשר עליה הסתמך בית המשפט קמא בפסק-דינו המזכה; גירסה זו עלתה לראשונה בשלב המאוחר של העדות בבית המשפט. בנסיבות אלה, היה בהתנהגותו בחקירה כדי לתרום לקיום ההליכים ולהתמשכותם, והכלל הוא כי התנהגות נאשם בהליכי החקירה אף היא שיקול רלוונטי לשלילת הוצאות ופיצויים. (ראו: ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 9 לחוות דעתי).

אשר על כן, על-פי הכללים אשר הותוו בפסיקתו של בית משפט זה, לא ראינו להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, והערעור נדחה.