פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
5301/11
בפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשת:
פלונית
נ ג ד
המשיבים:
1. הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית מחוז מרכז
2. שלוותה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז מיום 3.7.11 בע"ו 38260-06-11 שניתן על ידי כבוד סגן
הנשיא השופט א' טל
בשם המבקשת:
עו"ד ל' לב
החלטה
1.
מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז ( ע"ו 38260-06-11, סגן הנשיאה השופט א' טל ), במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת הועדה הפסיכיאטרית המחוזית מיום 16.6.2011, אשר הורתה על הארכת אשפוזה הכפוי של המבקשת עד ליום 14.7.2011.
ביום 1.6.2011 הוציא סגן הפסיכיאטר המחוזי במחוז תל אביב הוראה לבדיקה פסיכיאטרית כפויה של המבקשת בבית החולים "שלוותה" בעקבות פנייה של הפסיכיאטר הפרטי שטיפל במבקשת. מפניית הפסיכיאטר הפרטי של המבקשת עולה כי המבקשת, אשר טופלה על ידו במשך השנתיים האחרונות, הפסיקה להגיע לטיפולים וחדלה מליטול את תרופותיה וכי על פי דיווח מגורמים שונים בסביבתה של המבקשת, כמו גם משיחות שערך עמה, עולה כי מצבה הנפשי התדרדר.
בהתאם להוראת הבדיקה הובאה המבקשת עוד באותו היום לחדר המיון בבית החולים שלוותה, שם נבדקה. לאור ממצאי הבדיקה והמידע שהובא בפניי הצוות הרפואי נתבקש הפסיכיאטר המחוזי להוציא הוראת אשפוז. בהתאם לכך הוצאה על ידי סגן הפסיכיאטר המחוזי הוראת אשפוז בבית החולים "שלוותה", אשר ביצועה נדחה עד לדיון בערר שהגישה המבקשת לועדה הפסיכיאטרית המחוזית. ביום 2.6.2011 לאחר הדיון בערר שנערך בפני הועדה הפסיכיאטרית המחוזית, בו נשמעו המבקשת, באת כוחה, אמה, גרושה וכונן המיון שבדק אותה, ולאחר עיון במסמכים הרפואיים, הוחלט כי אם לא תאושפז המבקשת היא לא תקבל טיפול ומצבה רק ילך ויחמיר. משכך, החליטה הועדה הפסיכיאטרית המחוזית על דחיית הערר.
ביום 9.6.2011, לאחר שלא חל שיפור במצבה של המבקשת ודווח כי היא ממשיכה להטריד את בני משפחתה בטלפון, מצויה ב"מצב מאני שיש בו חוסר שיפוט" ומסרבת להמשך טיפול ואשפוז, הוחלט על הארכת אשפוזה. ערר שהגישה המבקשת לועדה הפסיכיאטרית המחוזית על החלטה זו נדחה עוד באותו היום. כשבוע לאחר מכן פנה מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "שלוותה" בבקשה להארכת אשפוזה של המבקשת בחודש נוסף, במסגרתה צויין כי אמנם חלה הטבה קלה במצבה של המבקשת ביומיים שקדמו להגשת הבקשה, אך נוכח סירובה להמשך טיפול ואשפוז, הנזק הרב שגרמה לסביבתה והיותה במצב שיש בו פגיעה בכושר השיפוט יש צורך להאריך את אשפוזה כמבוקש. המבקשת הובאה בפני הועדה הפסיכיאטרית המחוזית, אשר בהחלטתה שניתנה עוד באותו היום החליטה להאריך את האשפוז עד ליום 14.7.2011. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. האחרון בפסק דין מנומק דחה את ערעורה, נקבע כי הועדה הפסיכיאטרית המחוזית שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים ודחה את טענות המבקשת כי אשפוזה נגרם כתוצאה מעלילות שווא שהעליל עליה גרושה. מכאן הבקשה שלפניי.
2.
דין הבקשה להידחות. הבקשה דנן, אשר הוגשה לאחר שהמבקשת שוחררה מאשפוזה, הינה תיאורטית, פרטנית לנסיבותיו הספציפיות של המקרה ואינה מעלה כל שאלה ציבורית שהיא. משכך, היא אינה מתאימה להתברר בגלגול שלישי [ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983)]. אמנם, במקרים של אשפוז כפוי, אשר באופן טבעי עשויה להתלוות לו פגיעה בשמו הטוב של מאושפז, ניתן, במקרים חריגים, להצדיק דיון בבקשה לגופה גם לאחר שנסתיים האשפוז, בייחוד כאשר מדובר באשפוזו הראשון של אדם אשר לא אובחן קודם לכן כסובל ממחלה נפשית משמעותית [ראו: רע"א 1373/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , סעיף 10 (לא פורסם, 18.3.2009)]. ואולם, במקרה דנן, כאשר המבקשת אובחנה כסובלת מהפרעה דו קוטבית וטופלה בגינה במשך שנתיים עובר לאשפוזה, לא מתקיים אותו רציונל של "טיהור השם" המצדיק דיון בבקשה לגופה על אף היותה תיאורטית ופרטנית. יתירה מכך, הבקשה שלפנינו תוקפת אך את החלטת בית המשפט המחוזי שדחתה את הערעור על החלטת הועדה הפסיכיאטרית המחוזית להאריך את האשפוז הכפוי ואין היא משיגה על ההחלטות הקודמות בעניין אשפוזה הכפוי של המבקשת, אשר עליהן היא כלל לא ערערה לבית המשפט המחוזי. משכך, ממילא לא ניתן לקבוע בגדרו של ההליך שלפני כל ממצא באשר לצדקת אשפוזה של המבקשת.
3.
הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ט בתשרי תשע"ב (27.10.11).
ש ו פ ט