רע"א 5303/18 שמואלה קרביס נ. עצי שיטים 2002 בע"מ

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטות מ' נד"ב , ה'

סילש ו- ע' כה ן) מיום 18.6.2018 בע"א 31395-01-18, במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב 3 וכן התקבל חלקית ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת ג' אוסי -שרעבי ) מיום 28.11.2017.

2.

המבקשת היא אלמנתו ויורשתו של המנוח שלמה קרביס

ז"ל (להלן: המנוח ) שהיה בעלים של מקרקעין בעיר כפר יונה (להלן: המקרקעין ). ביום 3.11.2004 חתמו המנוח וחברת עצי שיטים 2002 בע"מ (להלן: המשיבה או חברת שיטים ) על הסכם שכירות בלתי מוגנת לפיו שכרה חברת שיטים מהמנוח 5 דונם מתוך המקרקעין ומבנה לשם ניהול עסק של אחסון, שיווק וייצור משטחי עץ (להלן: ההסכם הראשון ). המשיב 3 הינו בעל המניות היחיד בחברת שיטים, ואביו, הוא המשיב 2 (להלן:

האב ) היה זה שניהל את החברה. השניים ערבו להסכם האמור וכן חתמו על שטר חוב. במועד לא ידוע לאחר מכן חתמו המנוח וחברת שיטים על "תוספת לחוזה שכירות" לפיה האחריות להוצאת היתר לשימוש חורג במושכר מוטלת על השוכר.

בשנת 2008 הוצא צו הפסקת שימוש חורג למושכר, וביום 30.10.2008 חתמו חברת שיטים ובלוק השרון בע"מ, חברה בבעלותו של המנוח (להלן: בלוק השרון ) על הסכם נוסף (להלן: ההסכם השני ), לפיו תקופת השכירות הסתיימה והשוכר מבקש לסיים גם ארכה נוספת שקיבל מעבר להסכם המקורי ולהחזיר את המושכר ביום 30.11.2008. אולם מאחר שהפינוי "עלול לארוך זמן מעבר ליום 30.11.08" אישר המשכיר כי – "אין לו התנגדות שהשוכר ימשיך לפנות את שארית המשטחים שלא יעלה בידו לפנות מן המושכר גם במשך תקופה סבירה מסוימת לאחר יום 30.11.08 ובלבד שאם יבקש המשכיר להשכיר את המושכר ושארית המשטחים תפריע לו, יהיה השוכר חייב לפנותם " בתנאים מסוימים שנקבעו. עוד הוסכם, כי " היה ואספנים ימשיכו להביא משטחים אל המושכר לאחר שהמושכר יחזור אל המשכיר והמשכיר לא יתקשר עם מתחרים של השוכר למסירת המשטחים שירוכזו אל המושכר ע"י אספנים (במישרין או בעקיפין), אלא יפנה אותם לאתר החדש של השוכר באזור התעשייה ניצני שלום, ישלם השוכר למשכיר סך 1,250 $ לחודש + מע"מ, תמורת ההפניות". ביום 9.6.2011 מסר האב למנוח התחייבות אישית לתשלום הכספים המגיעים למנוח מחברת שיטים "בתקופה הקרובה ביותר".

ביום 26.10.2011 הגיש המנוח תביעה לפינוי המושכר נגד חברת שיטים, וביום 5.1.2012 ניתן פסק דין לפינוי. המבקשת הגישה תביעה כספית נגד המשיבים בגין תקופת החזקתם במקרקעין לאחר תום תקופת השכירות על פי ההסכם הראשון .

3.

בפסק דין מיום 28.11.2017 קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקשת נגד כל המשיבים, ובכללם המשיב 3 החתום על כתב ערבות ושטר חוב במסגרת ההסכם הראשון. נקבע כי ההסכם השני מתייחס להסכם הראשון ונובע ממנו, הוא אינו מהווה הסכם חדש, ומרבית הוראותיו מסדירות את אופן פינוי המושכר. לפיכך, נפסק כי "אין ליתן היום יד לניסיונם של הנתבעים [המשיבים] להתנער מהחבויות עפ"י ההסכמים ועפ"י כתב הערבות ושטר החוב בטענה לזהות שונה של המשכיר", והשלושה חויבו "ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 369,543 ₪" בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

4.

המשיב 3 הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בטענה כי חיובו כערב נעשה שלא כדין, משלא התבקשה ולא ניתנה הסכמתו להסכם השני, הכולל התחייבויות שונות מהחוזה הראשון. וזאת, בשעה שאין מחלוקת כי בעת חתימת ההסכם השני לא היו לחברת שיטים חובות למנוח. המבקשת הגישה ערעור שכנגד במסגרתו טענה כי שגה בית משפט השלום בקביעות שונות בפסיקת הפיצויים לטובתה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב 3, בקבעו כי ההסכם השני מהווה הסכם חדש אשר נחתם באוקטובר 2008 בעקבות צו איסור השימוש שהוצא נגד חברת שיטים, והוא אמנם מתייחס להסכם הראשון ככל שהוא קובע את התנאים של סיום השכירות, אך הוא כולל תניות חדשות ותשלומים שונים שיחולו מכאן ואילך, אשר לא ניתן לראותם כחלק מההסכם הראשון. אף הצדדים לשני ההסכמים הם שונים. יתרה מכך, נקבע כי אף אם היה ההסכם השני המשך של ההסכם הראשון ולא הסכם חדש, הרי שמדובר ב"שינוי יסודי" של ההסכם הראשון אשר לפי הוראות סעיף 5(ג) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות ), מקנה לערב ברירה האם למלא ערבותו או לבטלה. זאת, משהצד הפורמלי להסכם השני הוא חברה ולא יחיד, התשלום אינו בגין שכירות אלא בגין "הפניות", ומדובר בהסכם שאינו קצוב בזמן בעוד היה הראשון קצוב לתקופה של שנה עם אופציה לשנה נוספת בלבד. אף ניתן משקל לבקשת המנוח מיום 9.6.2011 לקבל מהאב כתב התחייבות לתשלום כל הכספים המגיעים מחברת השיטים, התחייבות בה לא היה לכאורה כל צורך ככל שלא היה מדובר בהסכם חדש. לפיכך, נקבע לגבי המשיב 3 כי "אין הוא חייב בחובות חברת שיטים נושא התביעה בפני בית משפט קמא".

לצד זאת, התקבל ערעורה של המבקשת בשני עניינים שזיכוה בסך של 31,500 ₪ וכן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שנפסקו לטובתה בבית משפט השלום מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

5.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, במסגרתה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלהתחקות אחר כוונת הצדדים בעריכת ההסכם השני ולא העניק כל משקל ללשונו, ומכאן מסקנתו השגויה כי מדובר בהסכם חדש. כן נטען, כי שגויה המסקנה לפיה הסכמות הצדדים בחוזה השני מלמדות על כוונה כי השוכרת לא תפנה את המושכר, וכי מדובר ב"פינוי רעיוני" ולא פיזי. מכל מקום, נטען כי אם כוונת הצדדים הייתה ליצור מצג פיקטיבי לכאורה כדי להתגבר על צו איסור שימוש חורג במושכר, הרי שהיה על בית המשפט לקבוע כי ההסכם השני בטל מעיקרו.

6.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, על בקשות למתן רשות לערער ב" גלגול שלישי " חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . עיון בבקשה מגלה כי אין היא עומדת באמות מידה אלו. הבקשה אינה מעלה סוגיה עקרונית בעלת השלכה כללית, והיא כולה נטועה בדל"ת אמות הסכסוך הפרטני בין הצדדים.

אף לגופו של עניין, לא מצאתי כל פגם הטעון תיקון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כנטען בבקשה. אף אם נקבל את פרשנותו של בית משפט השלום למעמדו של ההסכם השני – כ"הסכם המשך" להסכם הראשון שאיננו בבחינת הסכם חדש – הרי שיש בהוראותיו כדי לשנות בחיוב הנערב "שינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב", כלשון סעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות. בנסיבות אלו, צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי קיימת בידי המשיב 3 האפשרות לבטל את ערבותו, כפי שהתבקש.

7.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.