רע"א 5308/04 אהרון כהן נ. חיים שושן

1.המבקש בתיק זה השכיר למשיב 1 את אחת החנויות שבבעלותו (חנות מספר 6 במגרש 305 א' במרכז המסחרי שבגבעת סביון בבית שמש). בהסכם השכירות מיום 2.6.94 נכללה תניה המביאה לבטלות ההסכם מאליו במקרה שהמשיב 1 יפשוט רגל. לאחר שהמשיב 1 הוכרז כפושט רגל וניתן כנגדו צו כינוס נכסים, ולאחר שפרצה שריפה במושכר, הגיש המבקש לבית משפט השלום תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו למושכר וכן לביטול ההסכם. התביעה לביטול ההסכם התבססה על שני נימוקים. הראשון התבסס על התניה האמורה בהסכם, והשני התבסס על נספח להסכם שנעשה לאחר שהמשיב 1 פשט רגל, ולפיו הומחאו זכויותיו וחובותיו למשיבה 2 וכן הוספו חנויות למסגרת ההסכם. המבקש טען כי מכיוון שהמשיב 1 היה בזמן החתימה על הנספח פושט רגל (ללא ידיעת המבקש) החתימה נעשתה שלא כדין.

2.בית משפט השלום דחה את תביעת הפיצויים, בעוד שהתביעה לביטול ההסכם התקבלה מן הטעם הראשון שהציג המבקש. המשיבים ערערו על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי, אשר החזיר את הדיון לבית משפט השלום. לאחר מתן פסק דין משלים על-ידי בית משפט השלום, בו למעשה לא השתנתה התוצאה, ערערו המשיבים שנית לבית המשפט המחוזי וערעורם התקבל. על פסק דין זה הוגשה על-ידי המבקש בקשת רשות הערעור שבפני.

3.המבקש מעלה שני נימוקים לבקשתו: ראשית, הוא טוען כי טענתו השניה לביסוס בקשתו לביטול ההסכם, לפיה היה המשיב 1 בזמן החתימה על הנספח להסכם פושט רגל ולפיכך החתימה נעשתה שלא כדין, נידונה רק על-ידי בית המשפט המחוזי, בעוד שבית משפט השלום כלל לא התייחס אליה בפסק-דינו. לטענת המבקש ראוי כי טענתו תיבחן על-ידי שתי ערכאות. שנית, טוען המבקש כי הגיש בקשה לפסילת הרכב השופטים של בית המשפט המחוזי, עקב עמדתם הנחרצת של השופטים, לטענתו, עוד לפני שמיעת טענותיו. בקשה זו אמנם נדחתה, אך המבקש סבור כי בעניין זה יש כדי להקנות לו את הזכות להישמע בפני ערכאה אוביקטיבית נוספת.

4.דינן של טענות המבקש להידחות. טענתו השניה של המבקש שביססה את תביעתו לביטול ההסכם לא נידונה בפסק-דינו של בית משפט השלום מכיוון שבית המשפט הגיע לתוצאה של ביטול ההסכם באמצעות טענתו הראשונה של המבקש, ולפיכך לא ראה צורך לדון אף בטענה זו. אף בית המשפט המחוזי ציין זאת בפסק-דינו ואמר (עמ' 7 לפסק-הדין):

"בית משפט קמא לא נזקק לטענה האמורה בפסק הדין הראשון ובפסק הדין המשלים, זאת לנוכח מסקנותיו דלעיל, לאור הממצא העובדתי בפסק הדין הראשון והפרשנות האחרת לסעיפי החוזה בפסק הדין המשלים".

בנסיבות אלו איני רואה כי טענה זו יכולה לבסס את הבקשה למתן רשות ערעור (כן ראו רע"א 1901/99 סוהל כראם נ' אסעד יוסף זוהר , תק-על 99(2), 686 לעניין התעלמות בית המשפט מאסמכתאות שהובאו לפניו).

5.אף טענתו השניה של המבקש לא מצדיקה מתן רשות ערעור. בקשתו של המבקש לפסילת הרכב נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי והמבקש לא הגיש עליה ערעור. במצב דברים זה אין מקום לומר כי טענותיו של המבקש לא נשמעו על-ידי ערכאה אובייקטיבית. בנוסף, אף לגופו של עניין נראית החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפסול עצמו מלדון, החלטה ראויה.

6.מעבר לכך, המקרה אינו מעלה כל שאלה משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בניגוד לאמור בטיעוני המבקשים, לא מתעוררת במקרה זה כל שאלת מדיניות שיש בה, על-פי הנטען, לאפשר לפושטי רגל להבריח את נכסיהם או להערים על נושיהם. אני אף מסכימה עם אמירתו של בית המשפט המחוזי שמן הראוי לשים קץ למסכת ההתדיינויות שבין הצדדים. לפיכך בקשת רשות הערעור נדחית.