רע"א 531/07 שושנה מסיכה נ. רובי סנדורוסי

1.

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 2744/05 ו-ע"א 3419/05 וערעורים שכנגד, שהדיון בהם אוחד (כב' השופטים ה' גרסטל, סגנית-נשיא, ע' פוגלמן וא' ש' שילה) מיום 11.12.06.

2.

שושנה מסיכה (להלן: המבקשת ) עתרה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו להצהיר כי ההסכם בינה לבין המשיבים 2 ו-3 (להלן: הרוכשים ), לפיו מכרה להם את הדירה ברחוב סוקרטס 9 ביפו (להלן: "הדירה"), בטל מעיקרו או בוטל כדין מחמת פגם בכריתתו או מחמת הפרתו. הרקע לחתימת ההסכם נשוא הדיון היה חובות שהצטברו כנגד המבקשת ובעלה, אשר בעטיים פנו למשיב 1, עו"ד רובי סנדרוסי (להלן: המשיב ) לעזרה. למבקשת היתה זכות לדיירות מוגנת בדירה. המשיב הציע למבקשת לרכוש את זכויות הבעלות בדירה במחיר הזדמנות מחברת עמידר, ולמכור אותה לצד שלישי כצעד לחיסול החובות ולרכישת דירה אחרת. בעצת המשיב, עזבו המבקשת ובעלה את הדירה עוד בטרם מכירתה ושכרו דירה אחרת כאשר המשיב שילם בעבורם את שכר הדירה. הדירה נמכרה לרוכשים ונמסרה להם עוד לפני ששולמה כל התמורה. המבקשת טענה כי ההסכם בטל לאור שינויים שנערכו בו ושלא הסכימה להם, כי המשא ומתן נוהל בחוסר תום לב, וכי הדרך בה יעץ לה המשיב לפעול הרעה את מצבה שכן היא נותרה ללא הדירה וחסרת כל. התביעה הוגשה נגד הרוכשים ונגד המשיב שצורף כנתבע פורמאלי. התובענה הועברה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו.

3.

בית משפט השלום (השופטת ר' רונן) קבע בפסק דין ארוך ומקיף כי המבקשת רשאית לבטל את ההסכם בשל טעות, שכן

הסכמתה של המבקשת למכור את הדירה היתה מבוססת על ההנחה כי כספי התמורה יכסו את כל חובותיה לנושים, ואף יישאר בידה די כסף לרכישת דירה אחרת ולצרכים אחרים. טעות זו היתה מבוססת על טעותו של המשיב בדבר סכום החוב לנושים ובנוגע לצו פינוי שעמד נגד המבקשת, כביכול.

בנסיבות אלה, סבר בית המשפט ש"מן הצדק" לבטל את החוזה בכפוף לחובת ההשבה של הסכומים ששילמו הרוכשים ולפיצויים. בית המשפט התיר למבקשת לפצל סעדיה ולתבוע פיצוי כספי וחייב את המשיב בהוצאות בסכום של 7500 ₪ (להלן: פסק הדין הראשון ). המבקשת לא עמדה בתנאים שקבע בית המשפט ולא השיבה את הסכומים ששילמו הרוכשים, ולכן, לבקשת הרוכשים, הצהיר בית המשפט כי הם זכאים להירשם בפנקסי רשות הפיתוח כבעלי זכויות החכירה בדירה כנגד תשלום יתרת התמורה (להלן: פסק הדין המאוחר ). המשיב ערער לבית המשפט המחוזי על חיובו בהוצאות בפסק הדין הראשון ואילו המבקשת הגישה ערעור שכנגד בה טענה טענות בנוגע למספר קביעות שנקבעו בפסק הדין. המבקשת

הגישה ערעור מטעמה על פסק הדין המאוחר ואילו הרוכשים הגישו ערעור שכנגד בנוגע לקביעות בעניין התמורה ששילמו ובנוגע לפיצוי המוסכם שדרשו. הדיון בערעורים אוחד.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב אף בלא להכריע בשאלה העקרונית, "מיהו בעל דין בתובענה" ומה דינו של נתבע שהוגדר כ"נתבע פורמאלי", שכן קבע כי די בכך שהמבקשת לא עתרה לקבל סעד נגדו, כדי לקבוע שלא היה מקום להעניק לה סעדים כאמור. נקבע כי ממילא לא היה צורך לבקש פיצול סעדים לצורך תביעה שתוגש נגד המשיב בעתיד. בית המשפט דחה את הערעור שכנגד שהגישה המבקשת שכן לא עסק באותו עניין בו עסק הערעור העיקרי. אשר לערעור המבקשת, בית המשפט קבע כי לכאורה יש ממש בטענת חוסר הסמכות של בית משפט השלום לדון בתובענה שעניינה חכירה לדורות, אולם הטענה נטענה רק בערעור, ובשל הנסיבות בהן פסק הדין המאוחר מתבסס על פסק הדין הראשון, אשר בית המשפט חויב לדון בו על פי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, לא נמצא כי יש לבטלו. בית המשפט דחה את טענתה החלופית של המבקשת כנגד הסתמכות בית משפט השלום על הקביעה בפסק הדין הראשון כי הרוכשים לא נהגו בחוסר תום לב. בית המשפט קבע כי על המבקשת היה להגיש ערעור עצמאי על פסק הדין הראשון ומשלא עשתה כן הפכו הקביעות בו לפלוגתאות פסוקות. גם בטענות שהעלו הרוכשים בערעור שכנגד לא נמצא ממש ולכן הערעורים נדחו.

מכאן הבקשה שבפניי.

5.

המבקשת טוענת כי בקשתה מעלה מספר סוגיות חשובות שכל אחת מהן, בפני עצמה, מצדיקה מתן רשות ערעור. האחת, קביעת בית המשפט המחוזי כי אין צורך לקבוע עמדה בשאלה העקרונית "מיהו בעל דין בתובענה" ומה דינו של נתבע שהוגדר כ"נתבע פורמאלי". שאלה זו היתה בלב הערעור שהוגש על ידי המשיב, ורצונה של המבקשת היה לקבוע כי ממצאי פסק הדין הראשון מהווים השתק פלוגתא כלפיו. המבקשת טוענת כי המשיב לא ראה עצמו כנתבע פורמאלי וכי כן עתרה לקבל סעד נגדו. השניה, הקביעה כי אין לבטל את פסק הדין המאוחר בטענת חוסר סמכות, שכן אין מדובר ב"חוסר סמכות מובהק". בעניין זה טוענת המבקשת כי על פי דין אין בית משפט השלום דן בתביעות בדבר חכירה לדורות, ולפיכך, אף שבית משפט השלום דן בתביעה הקודמת בין הצדדים, בטעות, אין בכך כדי להכשיר את בית משפט השלום לדון בתביעה הנוספת. השלישית, הקביעה כי המבקשת היתה יכולה לערער על פסק הדין הראשון. המבקשת טוענת כי לא יכלה לערער על קביעות פסק הדין הראשון שכן זכתה בתביעתה.

6.

קראתי את הבקשה ואת פסקי הדין של הערכאות דלמטה בעיון רב. חוששני, כי אין בידי להיעתר לבקשת המבקשת ולהרשות לה לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. השאלות שמעלה המבקשת אינן מעוררות סוגיות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וזאת למרות הניסיון לשוות להן היבט עקרוני. עם זאת, אף לגופו של עניין לא ראיתי כי יש מקום להתערבותנו.

7.

באשר לערעור על פסק הדין הראשון, רצונו של המשיב היה לקבוע כי קביעות פסק הדין הראשון לא יחייבו אותו בהליך עתידי ואילו רצונה של המבקשת בקביעה הפוכה ברור. ואולם, נחה דעתי, כי שקבע בית המשפט המחוזי, כי ראוי שבית המשפט שאליו תוגש התביעה הוא שיכריע בעניין זה, ובין היתר, בשאלה האם היה למשיב יומו בפלוגתאות שבמחלוקת. סמוכה אני כי בית המשפט, אליו תגיע התביעה, ישקול היטב את הראיות שלפניו ויכריע כטוב בעיניו. אז גם תידון שאלת הסעד נגד המשיב.

8.

שתי הסוגיות הנוספות שמעלה המבקשת עניינן פסק הדין המאוחר. יסודו של פסק דין זה באי עמידת המבקשת בתנאי פסק הדין הראשון, בנוגע להשבה והפיצוי המגיע לרוכשים בגין ביטול הסכם מכר הדירה. פסק הדין הראשון ניתן על ידי בית משפט השלום לאחר שהתובענה שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי הועברה אליו. לפיכך, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, חרף העובדה שעניינו של פסק הדין זכות החכירה לדורות של רוכשי הדירה, אין מדובר, בנסיבות העניין, ב"חוסר סמכות מובהק", המצדיק ביטול פסק הדין המאוחר (רע"א 3189/06 אפרים וולפינגר נ' בן ציון ראובני (לא פורסם, 20.8.06)). בנוסף, לאור מגמת הפסיקה, לפיה אין להידרש לטענת חוסר סמכות עניינית שהעלה צד בשלב מאוחר של הדיון, כמו בשלב של ערעור (רע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחמד חמדן , פ"ד נ(5) 820 1997), אין טענת החריגה מסמכות מצדיקה התערבות. גם הטענה נגד הפלוגתאות הפסוקות שנקבעו בפסק הדין הראשון דינה להידחות. כאמור, בית המשפט התנה את ביטול הסכם המכר בהשבת הסכום ששילמו הרוכשים על חשבון הדירה ובתשלום פיצוי. המבקשת ביקשה להעלות טענות הנוגעות, בין היתר, לסכום ששילמו הרוכשים על חשבון התמורה ואף טענה כי בית המשפט טעה בקביעותיו לגבי תום הלב של הרוכשים. אכן, המבקשת זכתה בתביעתה, אולם אין לומר שזכתה במלוא הסעד, כאשר נדרשה להשיב את הסכום ששילמו הרוכשים, ושלטענתה, שנוי במחלוקת. לפיכך, אם סברה המבקשת כי טעה בית המשפט בקביעותיו, לרבות בעניין הסכום ששולם על חשבון התמורה, היה עליה להתכבד ולהגיש מצדה ערעור עצמאי. כאמור, משלא עשתה כן הקביעות אשר בפסק הדין הראשון הפכו חלוטות. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.